# כט

> מקור: https://rabenu.app/books/yemeyhatlaot/29/

(אמר המעתיק מכתבי רמ"א)

כשגברה המחלקת על מוהרנ"ת ז"ל ואנשי שלומנו, ופשוט התרו מרבם... להריגה, וכפשע היה בין מוהרנ"ת ז"ל ובין המות חס ושלום.

ובכן בכדי להציל את נפשו, כתב קובלנא לשר הפלך בתוכן זה: שרבים שונאי חנם קמים עליו להרגו, זורקים בו אבנים, ובכל עת הוא בסכנה, ומהפליציע אין מוחה.

ובכן שואל ומבקש ממנו אזהרה להפליציע על שמירת נפשו, ומבקש שישלח ישר להדומע, והדומע תמסר להפליציע (בכדי שהפליציע לא תוכל לעשות עצמה כלא ידעו גם מאזהרה זו) וכן היה.

ובקרב הימים הגיע לברסלב משר הפלך אזהרה נוראה להפליציע, להזהר בשמירת נפש מוהרנ"ת ז"ל "שטערענהארץ", ובאם שנית יגיע לו קובלנא כזו, אז נכון הוא להסיר כל פקידי הפליציע ממשמרתם, ובאם יש איזו חטא לשטערענהארץ שחטא נגד הקמים עליו, לזה צריכין קדם חקירה ודרישה.

ואחר כי ימצאו בו אשמה לדון ולענש אותו על פי החק. וזה נשלח ישר להדומע, והדומע מסרה תכף להפליציע.

מובן שהפליציע, כי הגיעה להם אזהרה כזו משר הפלך, חיש פרסמו זאת לכל המתנגדים, ומוהרנ"ת ז"ל יצא בעזרת השם יתברך מסכנת נפשות, וישב לו בברסלב בהשקט ובבטחה.

והמתנגדים אמנם השקט לא יכלו, חשבו מחשבות על מוהרנ"ת ז"ל. ובכן כאשר כתב שר הפלך שאם נמצא עליו איזו אשמה לענש אותו על־פי החק.

ובכן מצאו עצה וכתבו לשר הפלך שיש עליו שני חטאים, אחד: שהוא "צאדיקאן כלומר שעושה עצמו לנביא ומשיח ומרמה את הבריות, שנית: שהוא מחזיק בית דפוס בלי רשיון הצענזור.

כשהגיעה מסירה זו לשר הפלך, תכף שלח אחד השרים לברסלב לעשות חקירה ודרישה (בשביל ששם בעיר הפלך, היו גם־כן אנשים מצד המתנגדים שהתאמצו שהתשובה על מסירה זו תהיה במהירות).

וגם זאת עשו המתנגדים שהשר שנשלח לברסלב נתנו לו אכסניה אצל "שניאור" שהוא היה מלמד בלשון רוסית, והוא היה להם ליועץ עצות רעות וגם כותב.

כשבא השר לברסלב, החל לעשות החקירה והדרישה ונכנס לבית מוהרנ"ת ז"ל וחפש ולא מצא שום סימן מדפוס וכו', אמר לו מוהרנ"ת ז"ל שזה אמת שהיה אצלי דפוס, אבל זה זמן שאין אצלי שום דפוס.

אבל המתנגדים מצאו עצה בזה והעמידו מהם ובהם שנים עשר עדי שקר בשבועת שקר לפני השר, שיש אצלו בית דפוס. והוא שעכשו בודאי שנתודע לו מביאת השר לברסלב ומאימת השר, הטמין אותה, ואי אפשר למצאה.

ואצלם היה ממון רב, וכמה נגידים מהם נדבו ונדרו סכומים הגונים, ובפרט משה חינקעס שהיה עשיר גדול, ובכל פעם פתוח היה אוצרו לשחד ולחזק השקרים.

ובכן הצליחו בעדות שקר זו, עד שפעלו אצל השר שנשלח משר הפלך ונתן את מוהרנ"ת ז"ל במאסר בברסלב, ועוד הושיבו אותו בין הרוצחים והגזלנים.

ומנהג הרשעים האלו כשבא להם אורח, חוקרים על משקה כמו יין שרף, ובכן תבעו גם את מוהרנ"ת ז"ל, אבל לא היה לו אף פרוטה אחת.

ובכן לקחו כמה חבלים וקלעו אותם ביחד ובזה להכות אותו, כשגמרו הקליעה ואחד מהם לקח המקלעה בידו והרים אותה על מוהרנ"ת ז"ל להכותו בו, בעוד טרם שהורידו עליו, נתן מוהרנ"ת בקולו קול עז, עד שכלם נבהלו מפניו וגם הגיע קול הצעקה לאזני שר בית־הסוהר שם בביתו, עד שמהר ונכנס לשמה, וישאל מה קול הצעקה הגדולה באזני, תכף נגש אליו מוהרנ"ת וספר לו המארע שהמה מתנפלים עליו להרגו, ובכן מבקש הוא, שיוציאו מתוכם ויושיב אותו באיזה חדר אחר.

אבל לעת עתה לא מלא בקשתו זו, אבל צוה עליהם לבל יגעו בו לרעה, ולן שם כל אותה הלילה. (אחר־כך ספר מוהרנ"ת ז"ל, שבעת שהובילו אותו לתפיסה והגיע לשער, בא על זכרונו איך שמלאכי חבלה מובילים אחד לגיהנם ומגיעים לפתחו של גיהנם, שרואה בזה הפתח יכנס לגיהנם, ומה רע ומר היה לו עוד יותר באותה הלילה שגם לא היה ביכלתו להוציא מפיו דבור של קדשה, שכן הוא בבית מושב הרשעים הנ"ל שישב ביניהם, שם עומד גרף גדול של רעי שכלם מתריזים בו).

אנשי שלומנו התאמצו להוציאו מהתפיסה ולערב בעדו כחק, וגם על דרך זה עמדו המתנגדים לשטן ופעלו אצל השר הנ"ל שלא יקבל שום ערבות, וזה נגד החק בחפץ אנשי שלומנו לכתוב זאת לשר הפלך, וזה היה בודאי לאות לשר הפלך שגם השר ששלח הוא משחד כמו הפליציע.

אבל מתחלה שאלו את מוהרנ"ת ז"ל אם לעשות זאת, אבל הוא הזהיר והזהיר שלא יעשה כזאת, וחלילה יוסיפו בזה על הצרה, מאחר שכנהוג לא כל־כך מהר יגיע התשובה לברסלב, ובתוך כך יהיה תפוס כמה זמן מי יודע, ואף כשתגיע התשובה, וכי המתנגדים שממון להם רב יחרישו לזה, יעשו כל האפשרות ויצליחו להצדיק השר, ומובן הלהבה שתתלקח ותתלהב אחר־כך עלינו חס ושלום בחרון אף השר.

ובכן זהיר וזהיר לבלי לעשות כזאת, ואם בצרה גדולה אנחנו, העקר התפלה להשם יתברך. וגם אל השר בתחנונים לבקש מלפניו עלי, הזקן חלוש כח וחולה, יושב תפוס על חנם ולא דבר, וכן עשו.

והרב שמואל וגם בנו משה ווינבערג ואשתו עמהם שהיו מלמדים בשפה רוסית והיו כל העוסקים והיועצים והכותבים בעת המחלקת, המה ספרו להשר את כל הענין שאין זה אלא מחלקת חסידים. (אחד היה הר' לוי נגיד ומחזיק כמה פאסטן [משרות] וחשוב בעיני השרים, חפץ היה לדבר עם השר לטובת מוהרנ"ת ז"ל, אבל לא היה באפשרות מחמת שהשר התאכסן אצל שניאור הנ"ל).

אחר כל הבקשות של אנשי שלומנו אצל השר ונכנסו דבריהם דברי אמת בלבו, שאל אותם מדוע אין אתם נותנים לי כסף כמוהם, המתנגדים שלכם? על זה ענו לו פשוט שהמה בעלי כסף ולנו אין כסף, ועוד יש בינינו כמה שהמה עניים ונצרכים עוד לתן להם.

בכל זאת נתקבץ אצל אנשי שלומנו מאה רו"כ והביאו לו. כשראה המאה רו"כ, שחק ואמר: במה נחשב אצלי הסך המועט הזה? הם נותנים לי אלפים, ולו חפץ אני עוד אלף, נותנים לי, בכל זאת אקח אצלכם דורון זה, והיו בטוחים שאעשה לכם טובה.

לעת עתה צוה על שר בית־הסהר שיוציא את מוהרנ"ת ז"ל מבין הרשעים ויתן לו חדר מיחד, וכן עשה. והושיבו בחדר מיחד, ואצל חדר זה היה חדר בית המרחץ של התפיסה (וחדר בית מרחץ זה, ספר אחר כך, שהיה נחשב לו לחדר לדברים של חל, והחדר שישב בו לדברים שבקדשה).

לשמה הכניסו לו כל הספרים וגם ניר ודיו ושם חדש הרבה חדושי תורה, והלכה אחת יש בלקוטי הלכות שמזכר שחבר אותה בתפיסה. שם עשה כל מה שלבו היה חפץ בעבודת השם ובתפלה בצעקות, והעקר בלילה בתקון חצות בתהלים, עד שכל התפוסים התאוננו לפני השר בית־הסוהר שהזקן הזה צועק בכל לילה בקולות משנות ואינו מניחם לישן.

וה' המאזין צעקה החל להופיע בתשועתו, והשר מה שנוגע לטובת המתנגדים מכרח היה למלאת הכל ולכתב תשובת חקירתו כמו שדרשו ממנו ומכרח היה להראות לשניאור מה שכתב הכל כרצונם, אבל לא נתן את המכתב בידם לשלח, ובכן טרם ששלח את המכתב לשר הפלך כתב עוד שלא בידיעת המתנגדים דברים אחדים אלו: אחר כל זאת אינו אצלו לברור שכן הוא האמת לודאי, ובכן עצתי לגרש את שטערנהארץ מברסלב לנעמירוב, ועד שיברר דבר יהיה תחת השגחת הפליציע.

ואחר כל הצרות האלו שעברו עליו במכון בין המצרים, נעשה לו בזה הרחבה גדולה, ותכף הוציאו אותו חפשי מבית האסורים והעתיק מושבו לנעמירוב עיר מולדתו, וגם בזה נמתק המחלקת, שאצל המתנגדים נחשב כמו שהוציאו מחשבתם לפעלה, והתשועה למוהרנ"ת הלכה הלוך ורבה למעלה מעלה. עד כאן מכתבי רמ"א.