# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yemeyhatlaot/4/

והנה נודע מדברי אדמו"ר בספר חיי מוהר"ן, ששבח את מוהרנ"ת בגדל הענוה שנמצאת בו, ועל־כן לא רצה בשום אפן להקרא בשם רבי, אך היראים והשלמים ממקרבי אדמו"ר, לא הביטו כלל על ענותו ושפלותו בעיני עצמו שאינו חפץ להקרא בשם רבי, וקרבו עצמם למוהרנ"ת, למען לעורר את לבבם לעבודת ה'.

אבל האנשים הפשוטים שהיו בברסלב ומהם האיש משה הנ"ל שנעשה גיסו של הרב מטאמאשפיל, שהיה מחסידי הרב מסווראן וגם אבריימיל פייעס, אף שגם הם היו רגילים להכנס למוהרנ"ת ולהחזיקו בפרנסתו, עם כל זה נטו לנסע להרב מסווראן, והוא לא הסתפק עצמו בהם ואדרבא, חרה אפו על שארית הפלטה שנתקרבו למוהרנ"ת.

והנה מוהרנ"ת ברב תבערת לבבו לעבודת הבורא יתברך, היה רגיל לדבר הרבה מאד עם מקרביו ביראת ה', דברים מן הלב הנכנסים ללב השומעים, עד שבשנת תקצ"ג, נתקבצו על חג השבועות למוהרנ"ת אנשים רבים, ערך שמונים אנשים, וחוץ ממה שנתקבצו אליו מאנשי העיר.

וכשנשמע מזה להרב מסווראן קנא בו מאד, כי ידע היטב אשר כל הנוסעים למוהרנ"ת, אין כונתם בשביל כבוד או בשביל כונת פרנסה או שאר כונות גשמיות כמו אנשיו, רק כונת כל הנוסעים אליו הוא רק לשמע דבר ה'. על־כן נתקנא על זה מאד, אמרו לו, מה זה נחשב, אצלכם היו חמש מאות אורחים. אמר, אצלי היו רינדארעס [שוכרי בתי מזיגה] ואצלו היו יראים וכו'.