# כו

> מקור: https://rabenu.app/books/yemeymoharanat/26/

ואחר־כך זכינו שבאותו השנה נדפס ספרו הקדוש "לקוטי־מוהר"ן"; ומעשה שהיה כך היה: בקיץ תקס"ז הנ"ל, אחר פטירת אשתו, זכרונה לברכה, ואחר שנסענו מאתו, בעת חזירתו מדרכו לביתו, בא עליו בדרך חלי ההוסט [שעול] רחמנא לצלן, ותכף שעשה ההוסט הראשון, אמר תכף שיסתלק, והתחיל מיד לדבר מהסתלקותו. ואחר־כך בא לביתו, וחלי ההוסט רחמנא לצלן הולך ומתגבר. ודבר הרבה מענין החולאת שלו, שהוא מסכן מאד, וצוה להתפלל עליו. ואני לא הייתי אז אצלו, כי הייתי עצור במאהלוב כנ"ל, ורבי נפתלי חברי הודיע לי תכף את עצם הצרה המרה הזאת, וכשמעי - עמדתי מרעיד ומשתומם, נעויתי משמע, פלצות בעתתני; והוא זכרונו לברכה דבר הרבה מענין הסתלקותו, שהיה צריך שיהיה לו ששים גבורים (כמו שהיה להבעל־שם־טוב), ועוד כמה שיחות כאלה; ומענין קברו, שהיה רצונו לסע לארץ־ישראל, אך אינו יודע בכחו אם יוכל להגיע לשם, וגם שם לא יבוא אדם על קברו, ולא יהיה להעולם עסק ועשיה עם קברו וכו', וקצת מזה נכתב כבר (חיי מוהר"ן קס"ב) ; ואני לא הייתי בכל זה. אחר־כך באתי על ראש־השנה, כנזכר לעיל, ואז אמר תורה הנ"ל, ואחר ראש השנה כתבתי התורה לפניו. והייתי צריך לנסע לנעמירוב, ולא אסתיע מלתא, ולא נסעתי אז, ונתעכבתי בברסלב עד אחר יום־הכפורים. אחר יום־הכפורים. הזמין לי השם יתברך עגלה עם אנשי־שלומנו, שהיה להם עסק גדול במאהלוב, ונתרצו לקבל אותי עמהם, וקבלתי רשות מרבנו זכרונו לברכה, ונסעתי עמהם עד קהלת־קדש טולטשין, כי הם היו צריכין לעקם דרכם למאהלוב דרך טולטשין; והשם יתברך, ברחמיו ונפלאותיו הנוראים, הוא מסבות מתהפך, וחושב מחשבות בכל עת לתקון העולם בכלליות, ולתקון כל נפש ונפש וכל ניצוץ בפרטיות וכו', וסבב בדרכיו הנפלאים וגלגל עם האנשים שנסעתי עמהם, שיחזרו מטולטשין לביתם, כי נודע להם שם בטולטשין, שלא יוכלו להשיג מבקשם שם עתה במאהלוב, לקבל מעות בעד ה"פודראד" שלהם, ונתישבו לחזר לביתם (ובאמת הטעו אותם, כי אז דיקא היו יכולים לקבל מעות, כאשר נודע להם אחר־כך, ועל־ידי שחזרו לא קבלו מעות עד היום), ובאו אלי ואמרו לי, שהם מכרחים לחזר, אך יש להם צער מה שאין לי עגלה למאהלוב, על־כן חפשו ומצאו עגלה, שהולכת עם משאוי זכוכית למאהלוב, שאוכל לנסע עמה. עניתי ואמרתי: לחזר למאהלוב - אין כבודי לסע עם משאוי כזה, כי לנסע לרבנו זכרונו לברכה, כדאי לנסע אפלו בבזיון ואפלו לילך רגלי, אבל לחזר לביתי איני רוצה עם עגלה כזאת. וחזרתי עמם יחד לברסלב לרבנו זכרונו לברכה, וראיתי שהיא ישועת השם והשגחתו הנפלאה עלי. ותכף כשחזרנו ונסענו לברסלב, נתעורר עלי שמחה ובכיה מחמת שמחה, ובאתי לרבנו זכרונו לברכה בערב, ופניו הקדושים היו מאירים באור נפלא, והשבעתי בצחצחות נפשי כשזכיתי לחזר ולראות פניו המאירות מה שבדעתי היה לבלי לראותו עוד זמן רב. כי ממאהלוב לא הייתי יכול לבוא אליו בתמידות כמקדם כנזכר לעיל. בפרט שידעתי שרבנו זכרונו לברכה מוכן לנסע ללמברג תכף אחר יום טוב, על כן היה לי לשלל גדול יקר מכל הון מה שזכיתי עוד לבוא לפני הדרת קדשו הנורא. וגם מצאתי אצלו חברנו רבי נפתלי שנתעכב עדין שם ועוד איזה חברים, והיה עת רצון ואכלנו עמו יחד בשמחה והתקרבות גדול.

בבקר שהוא יום שני אחר יום הכפורים שהוא יום רביעי בשבוע, בעת שהייתי מעטף בטלית ותפלין בין תפלת שמונה־עשרה לאשרי־ובא־לציון, בא אלי פתאם המשרת מיכל, שהיה משרת את רבנו זכרונו לברכה, וקרא אותי בזריזות לרבנו זכרונו לברכה. ותכף סלקתי את הטלית ותפלין מעלי, ורצתי אליו, ומצאתיו בבית הגדול. ענה ואמר לי: הראיני מיד הספר שלך, דהינו שכתבתי בו כל התורות שלו, שכרכתיו פה, כנזכר לעיל (סימן ט'); ותכף רצתי והבאתיו אליו זכרונו לברכה. ולקח הספר מידי, ובמקום שעמד, שם התחיל לפתחו ולעין בו, והפך בו ופתחו בכמה מקומות, ועין בהם קצת, ואחר־כך ענה ואמר לי: לך וקח ניר וכתב עליו התחלות מכל התורות הנמצאין בזה הספר. וכן עשיתי מיד, והלכתי לבית אחר והתחלתי לכתב, עד שגמרתי.

סמוך לגמר חזר ובא המשרת הנזכר לעיל וקרא אותי בבהלה, ואמר שרבנו זכרונו לברכה צוה שתכף אבוא אליו עם הספר והניר וכלי כתיבה. ותכף רצתי ובאתי אליו ומצאתיו בחדרו. ותכף אמר לי שב וישבתי לפניו והוציא הספר שלו שהתחלתי להעתיקו מזמן רב ולא נגמר כמבאר לעיל (סימן י"א) (הוא הספר הנשרף). ואני כבר הייתי מצפה כמה וכמה פעמים מתי אזכה לגמר העתקת זה הספר הנורא הנעלם מעין כל וכו'. ואז באותו היום נתגלגלו רחמי השם יתברך שזכיתי לגמרו. וישבתי אני לפניו כמה שעות, והוא קרא מלה במלה ואני כתבתי על הספר בדיו עד שגמרתי. וכל אנשי־שלומנו ישבו מחוץ לחדר ואני יצאתי אחר כך מלפניו, וכמעט לא ידעתי בין יום ללילה. אף על פי שלא ידעתי כלל מה שכתבתי אף על פי כן מעט דמעט שהתנוצץ בדעתי איזה הארה בעלמא מרחוק מגדלת נפלאות נוראות הספר הזה הלהיב לבי ודעתי מאד, שכמעט לא ידעתי היכן אני בעולם. ועדין איני יודע מה זה עשה השם עמי חסד כזה שזכיתי לכתב דברים כאלה. ברוך הגומל לחיבים טובות שגמלני כל טוב כזה.

ביום חמישי נסעתי לנעמירוב, וחזרתי משם ונתעכבתי אצל רבנו זכרונו לברכה בברסלב עד אחר שמחת תורה וזכיתי לשמע כמה תורות ושיחות נוראות. באסרו חג זרז עצמו לנסע מיד ללמברג, ולא רצה עוד להרבות דברים עמי כי כבר דברתי עמו הרבה בכל העת ההיא, ולקח מאתי הספר ההוא הנזכר לעיל הינו הספר של התורות שלו שהיו כתובים אצלי שנקרא עתה לקוטי מוהר"ן. כי גם אחר יום הכפורים בעת שנסעתי מאתו בפעם הראשון רצה לקח מאתי הספר הזה. אך אחר כך חזר מדעתו ולא לקחו. ואחר כך כשחזרתי אצלו כנזכר לעיל ונתעכבתי עד הנה לקח מאתי הספר. ועדין לא ידעתי אז מה כונתו בזה, כי עדין לא גלה לשום אדם שרצונו להדפיס ספרו. אדרבא תמיד היתה דרכו להזהיר לבלי לגלות תורתו לאחרים שאינם מאנשי־שלומנו.

והנה בעת שהיה מוכן רבנו זכרונו לברכה לנסע ללמברג, הייתי נבהל ונחפז מאד, כי גם אנשי־שלומנו הנגידים, שלקחו אותי בתחלה למאהלוב וחזרו, כנזכר לעיל, עתה חזרו ונסעו למאהלוב, ולא רצו לקח אותי, ואחר הפצרות שלי נתרצו לקבל אותי עמהם. והם רצו ללוות את רבנו זכרונו לברכה עד קהלת־קדש קראסני ומשם יסעו למאהלוב, והם נסעו מיד עם רבנו זכרונו לברכה, עד קהלת־קדש קראסני, וצוו שאסע אחריהם עם שאר העגלות דפה, שילוו את רבנו זכרונו לברכה עד שם, ושם יקבלו אותי למאהלוב. והעגלות, שרצו ללוות, נתעכבו קצתם אחר שכבר נסע רבנו זכרונו לברכה, כי נסע בחפזון, והיה לי צער גדול, כי נכספתי מאד אולי אזכה לשבע שמחות, ראית פניו הקדושים, ואולי אזכה לשמע עוד איזה דבור מפיו הקדוש, על־כן היה לי צער גדול מהעכוב. והשם יתברך עזר לי ונסעתי אחריו, ולא יכלתי להשיג העגלות שלו, ומחמת הבהלה שכחתי התבה שלי עם הכתבים שלי בדרך, בקהלת־קדש פיטשרע, והכרחנו לשלח אחריהם, והחזירום לי בדרך, במקום שעמדו לפוש. ומצאתי את רבנו זכרונו לברכה ולא דבר עמי כלל. ותכף כשבאתי להכפר שעמד שם, אחר שעה קלה נסע משם כי הוא בא לשם מכבר ואני הייתי מכרח להתעכב שם לתן מספוא לסוסים. ואחר כך נסעתי משם, והייתי גם כן נבהל ונחפז מחמת שלא יכלתי להשיגו, ובתוך כך פנה היום והגיע הלילה והיה רפש וטיט ונסענו לאט. והייתי מתירא אולי נסע רבנו זכרונו לברכה לאיזה אכסניא בסוד, ואיש לא ידע היכן הוא כדרכו על פי רב (וכמו שעשה בויניצא וכו') ויכול להיות שלא אדע היכן הוא ובבקר יסע לדרכו ולא אזכה לראותו, על כן הייתי טרוד בצער ונחפז מאד.

אחר־כך איזה שעה בלילה באתי לקהלת קראסני, ונודע לי מיד האכסניא שלו. כי שם לא הסתיר עצמו וידעו כל בני העיר ממנו. ובאתי למקום האכסניא שלו. ובתחלה לא קרב אותי כלל. אחר סעדת הלילה נכנסתי אליו לחדרו ועוד שאר אנשי־שלומנו עמדו לפניו. ענה ואמר לי על מה אתה במרה שחורה אפשר אתה מתחרט על מה שהתחלת. ועמדתי נכלם ומתביש ועניתי בשפה רפה לא, הינו שאיני מתחרט חס ושלום על מה שהתחלתי. ענה ואמר אם־כן על מה אתה במרה שחורה השבתי שאני רוצה להיות איש כשר, ענה ואמר אם־כן שאתה רוצה להיות איש כשר מה לך לדאג הלא כל העולם יגעים וטורחים בשבילך, (ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון דיא גאנצע וועלט האריוועט אויף דיר). זה נוסע לברעסלא וזה נוסע לכאן הכל בשבילך. והחיה אותי מאד בדבריו הקדושים האלה.

ואז נפתח פי ודברתי לפניו, ועניתי ואמרתי הייתי סבור שלא אראה אתכם עוד היום, והנה זכיתי לראותכם ולדבר עמכם. ענה ואמר: אנחנו צריכים בודאי לראות עצמנו ועוד אנו עתידין לראות עצמנו זה עם זה עוד הפעם ועוד הפעם וכו'. וחזר ענין זה כמה וכמה פעמים, והבטיח לי מרחוק, שאזכה להתראות עמו פנים בפנים כמה וכמה פעמים, לעולמי עד ולנצח נצחים. כי באותו העת כבר נסעתי אחר יום־הכפורים למאהלוב, והייתי סבור, שלא אראה אותו עוד, ואחר־כך זכיתי לחזר ולבוא אליו כנ"ל ולכתב ספר הנורא הנ"ל ולשמע מה ששמעתי ולהיות אצלו כל ימי הסכות ושמיני־עצרת ושמחת־תורה. ואחר־כך הייתי סבור, שלא אזכה לראותו אותו היום, ועזרני השם יתברך גם ללוותו, וכן אחר־כך הייתי סבור בכל פעם, שלא אראהו עוד, והשם יתברך עזרני כמה פעמים, פעם אחר פעם, לחזר ולראותו מחדש, והוסיף בחסדו הנפלא והבטיחני מרחוק להתראות עמו פנים אל פנים עוד כמה וכמה פעמים וכו' כנ"ל:

אחר־כך בבקר עמד בזריזות, ולא רצה לדבר עוד עם שום אדם ונסע בזריזות מיד. ואנחנו עדין היה בוער לבבנו לחזר ולהשביע עינינו בראית פניו הקדושים ולשמע עוד דבורים מפיו הקדוש והוא נסע במהירות מהאכסניא. ואני התחלתי לרדף אחר העגלה, אף על פי שבודאי קשה להשיג ברגלים עגלה עם סוסים חזקים, אף על פי כן אמרתי ויהי מה ארוצה, אולי יסבב השם יתברך שאזכה להשיג העגלה. וכן הוה שרצתי אחר העגלה כברת ארץ ואחר כך הגיעו לאיזה הר והורידו העגלה לאט כנהוג. ואחר כך עברו איזה גשר ושם הקדים עצמו אחד מאנשי־שלומנו ועמד שם כדי לחזר ולהתראות פנים עם רבנו זכרונו לברכה כי ידע שרבנו זכרונו לברכה לא ירצה לדבר עמו בהאכסניא על כן הקדים עצמו לשם. ומחמת זה נתעכב רבנו זכרונו לברכה מעט שם וגם מחמת עכובים מההר והגשר כנזכר לעיל על ידי זה השגתי אותם, וחזרתי ובאתי לפני הדרת קדשתו זכרונו לברכה וחברי רבי נפתלי כשראה שאני רץ אחריו רץ גם כן אחרי, ובא הוא גם כן לפני רבנו זכרונו לברכה ועמדנו שם לפניו אנחנו שלשה והסביר לנו פנים.

ענה ואמר מה אתם רוצים או שאברך אתכם או שאמר לכם תורה. עניתי ואמרתי הברכה תברכו אותנו אם ירצה השם כשתחזרו לביתכם אך תורה תאמרו לנו מיד. כי ידעתי שאם לא נשמע מיד היא פסידא דלא הדר על כן בחרתי שיאמר תורה. ענה ואמר אספר לכם מה שאני נוסע ואז גלה לנו הסוד מהצדיקים, שכל אחד בונה משכן וכו', שהוא מחבר להתורה "אזמרה לאלקי", ששמעתי מפיו הקדוש בשמיני־עצרת העבר, כנדפס בסימן רפב. וסים: באמת אמרו: החזן רואה היכן התינוקות קורין (ועדין איני יודע מה שיכות יש לזה לנסיעתו ללמברג, רק מעט דמעט מתנוצץ לי איזה רמז בעלמא מזה), וכשסים התורה, קבל רשות מאתו ר.מ. זה, שעמד שם בתחלה, ואחר־כך נשק אותו בידו, ואחר־כך קבלתי אני רשות ונשקתיו בידו, וכן חברי רבי נפתלי אחרי קבל רשות ונשקו בידו. ואז נסע מאתנו לדרכו ללמברג, ואנחנו רצנו אחריו, וכל זמן שראיתי בעיני העגלה, רצתי אחריו, עד שנתעלמה מעיני, ואז חזרתי. ועדין לא התפללתי שחרית, והיינו רחוקים מהעיר, והזמין לנו השם יתברך עגלה, שהלכה להעיר, וחזרנו עמה להעיר והתפללנו. ברוך השם, שגמל עמי חסדו לנצח וזכני לכל זה.

אחר־כך נסעתי למאהלוב מקראסני ובאתי לבית חותני; וכבר בא חותני לביתו, ובודאי הראה לי פנים זועפות, כי לא היה רוחו נוחה כלל מענין נסיעתי לרבנו זכרונו לברכה, כנ"ל, בפרט שבעת שנתמהמהתי בברסלב אצל רבנו זכרונו לברכה, באותו הזמן חלתה זוגתי, תחיה, במאהלוב, והיתה מסכנת, ולא היה שם איש שישגיח עליה כלל, כי חותני וחמותי היו בקרמיניץ כנ"ל, ואני נסעתי לברסלב והשארתי אותה לבדה בבית עם איזה משרתת. ואחר־כך חלתה מאד, ולא היה מי שישגיח עליה בביתה, כי־אם בני העיר. והיה רעש גדול מזה במאהלוב, וכבר נודע לי ענין זה בהיותי בברסלב, שהודיע לי איש אחד מזה בליל שמחת־תורה, ואני הודעתי זאת תכף לרבנו זכרונו לברכה, והוא זכרונו לברכה אמר אחר־כך, בבקר, תורה נפלאה, ונכנס גם ענין זה בתוך תורתו הקדושה, כדרכו תמיד, שכל מה שעבר בעולם, בפרט מה שהיו מדברים לפניו, הכל נכלל ונכנס בתורתו הקדושה, כי תורתו הקדושה היתה כלליות נפלא ונורא מאד מאד. הן על כל אלה אחר־כך כשבאתי לחותני, חרה אפו מאד על אשר השארתי זוגתי לבדה ואחר־כך חלתה כנ"ל. אבל אני לא שמעתי כל זה כלל, כי ידעתי, שאם הוא היה יודע חלק מאלף ממה ששמעתי ופעלתי באלו הימים, שזכיתי להסתופף בצל קדשת רבנו זכרונו לברכה, היה בודאי מסכים על נסיעתי והיה מנשק כפות רגלי. כי אדרבא, מה שנשארה בתו, היא זוגתי, בחיים, הכל היה בכח תפלות רבנו זכרונו לברכה ותורתו הקדושה. כי תכף בבקר, בשבת הנ"ל, דבר בתורתו הקדושה מענין שבת, שהיא בחינת בת־זוג של כלל ישראל, בחינת אשתו הראשונה וכו', וידעתי ששם לבו לדברי, שהודעתי לו בליל־שבת־קדש, ועשה לה טובה גדולה:

והנה רבנו זכרונו לברכה נסע לדרכו ללמברג, ונתעכב שם כל החרף, ולא חזר לביתו עד אמצע הקיץ, בפרשת בלק. וכל מה שעבר עליו שם, אין מי שיודע לספר מזה, כי לא זכיתי להיות אצלו אפלו פעם אחת בלמברג, ואני הייתי כל אותו העת במאהלוב, בבית חותני. ובעוונותינו הרבים אבדנו בשנה הזאת התורות של שבת־חנכה ושבועות, כי לא זכינו לבוא אליו לקהלת־קדש למברג. והנה באמצע החרף, בהיותי במאהלוב, הודיע לי חברי רבי נפתלי, שבא מלמברג ר"ד שנסע עמו זכרונו לברכה, וספר, שרבנו זכרונו לברכה רוצה להדפיס ספרו, ושדבר מזה כל הלילה. והיה רצון חברי, נרו יאיר, שאסע לנעמירוב, ומשם אסע עמו ללמברג כדי לעסק בהדפסה הנ"ל. ובעוונותינו הרבים לא יכלתי לנסע מעצם רבוי המניעות שלי מכל הצדדים, ואף־על־פי שכבר זכיתי לשבר כמה מניעות, אף־על־פי־כן מניעות אלה, לנסע לדרך רחוק כזה ללמברג, לא זכיתי לשברם, אך תכף התחלתי לחשב מחשבות בענין ההדפסה והתחלתי לסדר הקדמה ושער וכו'. אחר־כך נשמע, שרבנו נסתלק שם בלמברג, חס ושלום, ובודאי היה לי צער עד כלות הנפש, אך הבנתי, שהוא שקר:

אחר־כך, קדם פורים, בא עגלה בשבילי מברסלב, שאסע לשם לעסק בתקון הספר, ששלח רבנו זכרונו לברכה מלמברג איש אחד, שידפיס אותו במדינה זאת. ובאתי לפה ברסלב על פורים, ונודע לי, שרבנו זכרונו לברכה, ברוך השם, בחיים ושלום, והיינו שמחים בשמחת פורים מאד. ואני עסקתי בתקון הספר וסדרתי הכל על נכון, ואחר־כך חזרתי לביתי, לקהלת מאהלוב. והאיש הנ"ל, שרבנו זכרונו לברכה מסר לידו הספר, נסע מפה לקהלת אוסטרהא והתחיל לעסק בהדפסתו:

אחר פסח נפטר לעולמו חותני, הגאון הצדיק, זכר צדיק לברכה, ביום שני, י"ט אייר, ואני עמדתי בשעת יציאת נשמתו. בעת ההיא בא רבי שמעון, נרו יאיר, שהיה עם רבנו זכרונו לברכה בלמברג, ובא משם והביא המפתח, שמסר לו רבנו זכרונו לברכה, לקח הספר הנורא הנזכר לעיל וישרפנו, וכן עשה, ולקח שני הספרים, ושניהם אחד, דהינו ספר אחד בכתיבת ידו הקדושה, וספר השני מה שאני העתקתי לפניו כנ"ל, ושרף שניהם על־פי פקדתו. וכבר מבאר במקום אחר קצת מזה הספור (חיי מוהר"ן קס"ט), איך צוה רבנו זכרונו לברכה לשרפו, וכמה דמעות שפך רבנו זכרונו לברכה קדם שיצאה הגזירה לשרפו - חבל על דאבדין ולא משתכחין, כי אמר, שזה הספר לא יהיה עוד בעולם. אוי! כמה העוון גורם, כי עוונותינו הטו אלה, וחטאתינו הסתירו טוב כזה מאתנו; המקום ינחם אותנו מהרה, אמן, כן יהי רצון: