# נב

> מקור: https://rabenu.app/books/yemeymoharanat/52/

בראש השנה האחרון שהיה באומין שחל ביום שבת קדש אז, נחלש מאד באותו יום, דהינו ביום שבת קדש ראשון דראש השנה והתחיל לצאת דרך פיו דם הרבה. והוא היה מתירא מאד כשיצא ממנו דם על ידי ההוסט, בפרט עתה שיצאו ממנו דמים הרבה בלי שעור והיה חלש מאד. ודרכו היתה תמיד לומר תורה ביום ראשון דראש השנה לעת ערב בין השמשות של יום שני, וכבר נתאספו כל העולם לבית הגדול שהיה מוכן שיאמר בו תורה והיה שם דחק גדול מאד מרבוי העם וכלם היו עומדים ומצפים שיכנס לומר תורה. והיו עיניהם כלות עד הערב ועדין לא נכנס מעצם חלישותו שהיה כבד עד שכמעט שנגוע.

בתוך שהיינו עומדים שם ומצפים אף על פי כן אולי יבוא וגם אני הייתי בתוך הקבוץ שם, שלח לקרא אותי לבוא אצלו ונכנסתי אליו והתחיל לקבל לפני מה לעשות. והוא זכרונו לברכה היה יושב, וסף של נחשת עם דם הרבה עמד על ירכו והוא ישב אצלו על מטתו וכמעט שהיה הסף מלא דם. והתחיל לדבר עמי מה לעשות בענין אמירת התורה. ובתחלה השבתי לו מה לעשות מאחר שאי אפשר. אך הוא זכרונו לברכה השיב שיש רחמנות על העולם שבאו ביסורים וטרחות וכו' כאלה. וגם כל ימי הקיץ העבר היה מצפה על ראש השנה הזה שיאמר תורה בראש השנה באומין. והבנתי שכספו מאד שאף על פי כן יאמר תורה.

והתחלתי לדבר עמו ואמרתי לו הלא כשבאתם מלמברג הייתם גם כן חלוש מאד מאד ולא היה שום דרך הטבע שתאמרו תורה ואף על פי כן היה השם יתברך בעזרכם ואמרתם תורה הרבה. כדברים האלה דברתי עמו עוד, עד שהשיב לי אם כן אמסר נפשי, כאומר כפי דבריך אני מוכן לומר תורה ואני מוסר נפשי על זה. כי באמת היתה מסירת נפש עצום אז שיאמר תורה בחלישות כזה שהיה כמעט שיגוע בכל עת.

אך צוה עלי להעמיד הכסא שיאמר עליו תורה, להעמידה סמוך לפתח כדי שאם יבוא לידי סכנה על ידי אמירת התורה ויהיה נחלש מאד שנוכל להוציאו מהרה משם. כי העולם היה הרבה מאד מאד, והיה שם דחק גדול מאד בלי שעור. ואמרתי לו שקשה לשנות להעמיד הכסא במקום אחר מהמקום שהועמדה שם מקדם מחמת גדל הדחק מהעולם שהם עומדים צפופים ודחוקים מאד. השיב אם לא תעמיד הכסא סמוך לפתח בודאי לא אכנס לומר תורה. ותכף נכנסתי לשם ועשיתי שם רעש גדול והכרחתי את העולם להתפזר עד שנשאנו את הכסא ממקום שהיתה עומדת שם תחלה אל המקום אשר צוה עלי דהינו סמוך לפתח.

ואחר־כך הודיעו לו ונכנס הוא זכרונו לברכה וישב על הכסא ואנחנו עמדנו אצלו. והבית היה מלא אנשים הרבה מאד והיה שם דחק גדול שהיה קשה מאד לסבל כמעט שעמד אחד על חברו והיה שם רעש גדול מגדל הדחק שהיה מן הנמנע לסבל. וקצתם לא יכלו לסבל והכרחו לצאת שלא ישארו חלשות. ורבם ככלם סבלו הדחק הגדול בלי שעור.

והוא זכרונו לברכה בעצם חלישותו ישב על הכסא בין רבוי עם כזה וישב קצת כדרכו. ואחר כך פתח פיו הקדוש והתחיל לומר תורה. אבל אמר בקול נמוך ממה שהיה רגיל לומר תמיד. ולא היה שום דרך הטבע שיגמר תורה ארכה כזאת בחלישות כזה. אך בעל הרחמים אשר מחשבות לבו לדור ודור חמל עלינו ועל כלל ישראל לדורות ועמד בעזרו עד שגמר התורה בנס נפלא. אך סיום התורה איך היא מרמזת בפסוק תקעו שהתחיל בו לא סים אז עד אחר יום הכפורים שאז סים הפסוק על פי התורה הזאת לפני. והתורה שאמר אז היא התורה תקעו תוכחה בלקוטי תנינא בסימן ח' עין שם. ואחר כך צוה לנגן נגון כדרכו תמיד, ואחר כך הלך משם לחדרו. וכל הלילה אחר כך הוא ליל שני דראש השנה היה חלוש ומסכן מאד מאד והלכו לקרות את הדוקטור ולא אסתיע מלתא שיבוא. ואמר שהיא טובה גדולה שלא בא הדוקטור. ואמר כל מי שרוצה לחוס על חייו לא יניח שיבוא דוקטור אליו. ואף על פי שיכול להיות שהוא בעצמו יצוה לקרא דוקטור, אף על פי כן לא יניחו שיבוא דוקטור אליו ואני לא הייתי אז אצלו כשאמר דבורים אלו, ואף על פי כן לא הייתי מסכים עמהם בשום אפן שיקראו דוקטור אליו. אך נמנו ורבו עלי וקראו דוקטור על כרחי בערב סכות וקרוב הדבר שהדוקטור קרב הסתלקותו: