# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/yemeymoharanat/9/

בחרף שנת תקס"ה הנ"ל צוה עלי לחזר ולהעתיק כסדר כל התורות שלו שהיו כתובים אצלי בקונטרסים מפזרים כמו שנכתבו בעת כתיבתם אחר אמירת התורה מיד. וצוה לחזר ולהעתיקם שיהיו נכתבים כסדר שיהיו ראוים לכרכם. וכן עשיתי והעתקתים כסדר על ניר טוב ודיו יפה. ורבי נפתלי קרא לפני מלה במלה מקונטרסים הנ"ל ואני כתבתי על הספר. ונמשך כמו רבע שנה עד אחר פסח סמוך לשבועות, ואף על פי כן בכל אותו העת לא גלה דעתו שרוצה להדפיסם ולגלותם בעולם, כי בכל אותן העתים היה דרכו להזהיר הרבה לבלי לגלות תורתו לזרים אשר אינם מאנשי־שלומנו וגלה קצת טעמים על זה. והיינו נזהרים בזה מאד להסתיר ולהעלים מאד הקונטרסים שנכתבו.

ובאותו העת בין פסח לעצרת הייתי כמה פעמים אצלו מנעמירוב. והוא הראה בעצמו כאלו הוא מקפיד על אשר אנו באים אליו בתמידות כל כך. והיה לנו מזה מניעות ויסורים בכל פעם שרצינו לבוא אליו פן יקפיד עלינו. וכבר לא השגחנו על שום מניעות מביתנו ומניעות מחמת ממון, רק זה עמד לנו במחנו למניעה שנדמה לנו שהוא יקפיד כשנבוא אליו מחמת שזה סמוך היינו אצלו. ואף על פי כן גדל עצם חשקנו להנות מזיו השכינה בכל פעם לזכות לעמד לפני הדרת קדשתו וכו' וכו' התגבר על המניעה וזכינו לבוא אליו בכל פעם.

ואחר שבועות שנת תקס"ה הנ"ל בערך שמונה ימים שהייתי אצלו בשבועות הנ"ל התעורר לי רצון לנסע אליו כי היה צר לי מאד בענין דרכי עבודת השם וכו' אבל היה קשה עלי מאד לבוא אליו מחמת מניעות הנ"ל, ואז היה קשה וכבד עלי מאד מאד לשבר המניעה הנ"ל שלא יקפיד עלי כנ"ל. כי לא ידעתי איך אשא פני לכנס לפניו לבקשו שיקרבני להשם יתברך אחר שזה סמוך הייתי אצלו, אבל אף על פי כן היה חשקי ורצוני חזק מאד לנסע אליו.

ורחם עלי השם יתברך ברחמיו העצומים ושלח בדעתי עצה שאסע לברסלב בשביל לכרך הספר שנעשה מהקונטרסים הנ"ל שחזרתי והעתקתי כסדר כנ"ל, כי כבר נגמרו כנ"ל והוא זכרונו לברכה צוה עלי בעצמו שלא לכרכם בנעמירוב מפני המתנגדים הרבים שהיו שם. כי אז היינו נזהרים מאד שלא לגלות תורתו לחוץ כלל כנ"ל, ועל כן צוה עלי בעצמו לכרכם בברסלב דיקא. וכבר היה בדעתי קדם שבועות להביאם לכאן לברסלב לכרכם, אך לא אסתיע מלתא מן השמים. ועתה אחר שבועות הייתי רוצה לבוא לפניו אך היה לי מניעה הנ"ל והיה לי לשלל עצה הנ"ל שהזכירני השם ברחמיו לנסע בשביל כריכת הספר הנ"ל. וזה יהיה לי תרוץ לפניו שבשביל זה באתי ואגב אוכל לדבר עמו אם אזכה.

וכן עשיתי ונסעתי תכף ומיד לברסלב ביום הנ"ל. ובאתי ביום ששי בבקר, ויראתי לכנס אליו ולהתראות לפניו מחמת בושה כנ"ל. ואחר כך ראה אותי מדי עברו מחדרו לביתו הגדול ושאל אותי בדרך הלוכו על מה באת, השבתי לו לכרך הספר. ושאל וכי בשביל זה הכרחת לבוא בכונה ונאלמתי ולא השבתי לו דבר מחמת אימה. אחר כך היה בדעתי לילך מיד להאמן העוסק בכריכת ספרים ולישב שם אצלו כל היום. כי ידעתי רצון רבנו זכרונו לברכה שלא להניח הספר אצל האמן אפלו פה ברסלב, אף על פי שגם האמן הכורך היה מאנשי־שלומנו. אבל אז הקפיד רבנו זכרונו לברכה מאד לשמר הקונטרסים שלא יגע בהן זר.

והיה בדעתי לישב אצל האמן הכורך כל היום, ולבלי להתראות פני לפני רבנו זכרונו לברכה עד שבת. אבל טובו ורחמיו של רבנו זכרונו לברכה שהיו בלי שעור, והשמאל היה דוחה מעט ובימין היה מקרב הרבה. וגם הדחיה וההתרחקות היה בעצמו התקרבות נפלא למי שחפץ וחשק באמת. וגם עדין הוא נוהג כך. וברחמיו הנפלאים שלח פתאם אצלי איש אחד מאנשי־שלומנו לבית הכורך הנ"ל ואמר שרבנו זכרונו לברכה צוה שאני אלך אליו, והוא (הינו השליח הנ"ל) ישב במקומי כאן אצל הכורך.

ותכף רצתי אליו זכרונו לברכה. והיה בחדרו הקטן שהיה לו כנגד בית המדרש מן הצד. ובאתי אליו בחדרו הנ"ל, והוא שכב על מטתו ואז קרבני ברחמיו הרבה ודבר עמי הרבה מאד. ונחם אותי ושמח אותי וחזק אותי הרבה מאד מאד בדבריו הקדושים והטהורים הערבים והנעימים המתוקים מדבש ונפת צופים. ודבר עמי הרבה ולא ישן כלל, ועמד ממטתו ונכנס לביתו הגדול.

ואז היה העת שהתחיל לגלות סוד הנפלא והעצום של העשרה קפיטל תהלים לאמרם ביום שקרה לאדם חס ושלום מקרה לילה רחמנא לצלן כנדפס בספריו הקדושים. כי באותו העת קדם שבאתי אליו אמר התורה הזאת הנדפסת בספר הראשון בסימן ר"ה המתחלת תקון למקרה לילה לומר עשרה קפיטל תהלים וכו'. ואני לא הייתי אצלו בשעה שאמרה, אחר כך ביום ששי הנ"ל גלה לי חתנו רבי יצחק זכרונו לברכה מעט מהתורה הנ"ל כפי הבנתו. ואחר כך דברתי עמו זכרונו לברכה בעצמו מזה ובאר לי הדבר קצת וכתבתי הענין מיד כמו שנדפס עתה בסימן הנ"ל. ואז לא גלה עדין הקפיטליך תהלים בפרטיות איזה קפיטליך צריכין לומר רק שאמר שהיה ראוי לברר איזה עשרה קפיטליך הם כנגד עשרה מיני נגינה, אך כל עשרה ועשרה קפיטליך שבתהלים כלולים מבחינת עשרה מיני נגינה, אך אחר כך אחר כמה שנים התחיל לגלות מענין התקון הנ"ל. ואחר שבא מלבוב חזר ודבר מענין העשרה קפיטל תהלים הנ"ל ואז גלה בפרטיות איזה קפיטליך צריכין לומר כנדפס בלקוטי תנינא בסופו בסימן צ"ב עין שם (וכמדמה, שכבר מבאר מספור זה מעט במקום אחר (עין שיחות הר"ן קמ"א, חיי מוהר"ן רכ"ה)).

וכל אותו יום ששי ישב רבנו זכרונו לברכה בבית עם העולם, וגם אני הייתי עומד לפניו ודבר עמנו הרבה ולא הלך למרחץ עד סמוך לפנות היום, מה שדרכו היתה תמיד לילך למרחץ ביום ששי תכף סמוך אחר חצות. ואחר כך ענה ואמר כמה קשה להיות מפרסם להנהיג העולם (כלומר כמה יסורים הוא סובל שהכל מנח עליו וצריך לשאת בדעתו הרבה מאד) כי הלא זה הדבר שעוסקין עתה לכרך הספר הנ"ל נדמה לכם שאין נחשב לכלום ענין הכריכה הזאת. (אבל באמת) כמה וכמה עולמות תלויים בזה בכריכת הספר הזה. וכונתו היתה שהוא צריך לשאת הכל על ראשו כנ"ל. ואז הבנו מרחוק כמה גדול ועצום ונשגב כל עסק ועסק מעסקי הספרים והענינים שלו, שאפלו בכריכת הספר תלויים כמה וכמה עולמות, ואחר כך הלך למרחץ ולמקוה.

והייתי שם בשבת־קדש ובכל השבוע עד יום חמישי, כי נתעצל הכורך הנ"ל ולא גמר הכריכה עד יום הנ"ל שאחר שבת הנ"ל. ובכל ימי השבוע הזאת דבר עמי הרבה וכל דבריו לחזק אותי הרבה בשמחה. ואמר לי: אפלו החולה המטל על ערש דוי מחזקין אותו הרבה ואומרים לו שלא יפל בדעתו ויחזק עצמו בכל עז. וכן באמת חוזר החולה לאיתנו ובריאותו על ידי שמחזק את עצמו ומבריא את עצמו ואינו נמשך אחר עצלות וכבדות חליו, כי על ידי זריזותו והתחזקותו חוזר לבריאותו באמת. כדברים האלה וכיוצא בהם דבר עמי הרבה מענין התחזקות להיות בשמחה בכל מה דאפשר.

גם דבר עמי אז באותו העת וספר לי מגדל צערו ויסוריו בלי שעור, ועצם הצער והיסורים שיש לו מהילדה של בתו תחיה שהיתה אז חולה ביותר מחלי ה"מזלען" [אדמת] או "פאקין" [אבעבועות]. ואמר שהוא מרגיש בלבו כל גניחה וגניחה של התינוק ושהוא מרצה הלואי והיה לו חלי ה"מאזלען" בשביל התינוק.

ואמר שהוא דרכי השם שאי אפשר להבין. הינו שיש דרכי השם שאי אפשר להבינם שהם בחינת צדיק וטוב לו צדיק ורע לו וכו' (ברכות ה.) אשר באותו השבועות דבר מזה בהתורה וביום הבכורים הנדפס בסימן נ"ו עין שם, ואמר שהיסורים שלו הם בחינת דרכי השם. וספר אז מענין מה שמובא ב"שבחי האר"י ז"ל", שפעם אחת הפציר אותו הרבה הרב רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה שיגלה לו סוד אחד, ולא רצה האר"י כי אמר שהוא סכנה גדולה לפניו. והפציר אותו הרב רבי חיים ויטאל הרבה, ומחמת זה היה מכרח לגלותו כי אמר שלא בא לעולם כי אם לתקן נשמת הרב רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה. נמצא כשהרב רבי חיים ויטאל הפציר אותו היה מכרח באמת לגלות הסוד לפניו, ואחר כך תכף כשגלה זה הסוד נעשה בנו חולה ונפטר מחמת זה רחמנא לצלן. ואיך אפשר להבין זאת כי הלא היה מכרח לגלות הסוד מחמת הפצרת רבי חיים ויטאל כנ"ל ואף על פי כן נענש על זה. אך זה הוא בחינת דרכי השם שאי אפשר להבינם.

וספר אז כל זה לענין יסוריו מבניו ויוצאי חלציו. שכל יסוריו הוא מחמתנו מחמת שעוסק לקרב אותנו להשם יתברך. והלא כונתו באמת לשמים, ובודאי רצון השם יתברך באמת שיעסק בתקוננו לקרבנו אליו יתברך, כי זה עקר כבוד השם יתברך ורצונו וכו', ואף על פי כן יש לו יסורים וענשים כאלו מחמת זה דיקא. אך זה הוא דרכי השם שאי אפשר להבינם כלל בשום אפן. ואמר אז שזה יודע על עצמו זכות, שגם כשבאין לפניו ומספרין לו צער מתינוק אחר שנחלה חס ושלום כדי שיתפלל עליו, יש לו גם כן צער ויסורים כאלה ממש שיש לו מנכדו הנ"ל שמרגיש כל גניחה וגניחה של התינוק (שקורין קרעכץ) בלבו כנ"ל.

גם כשאחד נפרד חס ושלום מחבורת הכשרים המקרבים אליו יש לו גם כן כל צער הנ"ל. והזכיר אז אחד מחברינו שנפרד ממנו והפליג מאד מגדל הצער והיסורים שיש לו מזה.

אחר־כך ביום חמישי נגמר כריכת הספר, ולקחתי הספר מבית האמן, ובאתי עם הספר לפניו ועמדתי לפניו. ואמר, עדין אין אתה בשמחה, ברבות הזמנים תדע גדלתי. ואמר בלשון אשכנז בזה הלשון: אמאל וועסטו וויסען מיין גרויסקייט. וגלה לי אז מענין הספר הנורא שלו שנשרף וכו' וכו' ועין במקום אחר (חיי מוהר"ן קס"ט, ק"ע, תקעד) מענין הספר הזה אפס קצה המעשה תראה וכו':