# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1005/64/11/

כי אכילת ישראל צריך שיהיה בקדשה, כי על־ידי האכילה מתחזק הגוף, ועל־כן צריכין לאכל בקדשה גדולה על־פי התורה, כדי שלא יתגבר, חס ושלום, עזות הגוף על־ידי אכילתו. ועקר קדשת האכילה הוא על־ידי עזות דקדשה, שהוא בחינת שמחה שממשיכין מבחינת נעשה ונשמע, ואז האכילה בקדשה בבחינת (קהלת ח, טו): "לאכל ולשתות ולשמוח", 'ולשמח' דיקא, כי עקר קדשת האכילה הוא כשזוכין לשמחה שהוא בחינת עזות דקדשה, שעל־ידי־זה נחלש עזות הגוף, אדרבא, על־ידי האכילה נתחזק הנפש להתגבר בעבודת ה', בבחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו", וזה בחינת (קהלת ט, ז): "לך אכל בשמחה לחמך" וכו'.

וזה בחינת (נחמיה ח, י): "אכלו משמנים ושתו ממתקים ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם", הינו כשזוכין להמשיך חדוה שהוא עזות דקדשה, בחינת כי חדות ה' היא מעזכם (כמבאר בהתורה הנ"ל), אז מצוה לאכל, בבחינת "אכלו מעדנים וכו' כי חדות ה'" וכו', כי אז נתחזק עזות דקדשה על־ידי האכילה וזוכה לשמחה יתרה בבחינת לאכל ולשתות ולשמח.

וזה בחינת כל הברכות שתקנו חז"ל על כל דבר שאוכלין ונהנין ממנו, כי אי אפשר לאכל בקדשה כי־אם על־ידי קולות דקדשה, שהם בחינת כל הברכות שמברכין על כל דבר, כי הברכות וקולות דקדשה הם בחינת עזות דקדשה בחינת (תהלים סח, לד): "הן יתן בקולו קול עז" (כמבאר שם בהתורה הנ"ל). וזהו בחינת כל המאכלות אסורות, מחמת שהם בבחינת עזות הגוף, עזות דסטרא־אחרא, כי נאחז בהם ביותר בחינת (בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה", עצבות דיקא הפך שמחה, שהיא בחינת עזות דקדשה, אבל מאכלות המתרים אנו יכולים לבררם על־ידי הברכה, לאכלם בקדשה בבחינת שמחה, שהיא בחינת עזות דקדשה כנ"ל, בחינת "לאכל ולשתות ולשמח".

ועל־כן עקר האכילה בקדשה הוא בשבתות וימים טובים, שהם ימי שמחה, ואז נאמר: "אין טוב באדם כי־אם לאכל ולשתות ולשמח", ודרשו רבותינו ז"ל (זהר פקודי רנה.): 'בשבתות וימים טובים', כי אז בשבת ויום טוב נתעורר שמחה גדולה בכל העולמות, כי אז מחזירין הכתרים לישראל שנעשו מבחינת נעשה ונשמע, כמובא בכונות של שבת (פרי־עץ־חיים, שבת, פרק ח).

וכן כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים שהוא בחינת מתן תורה, כי עקר יציאת מצרים היה בשביל מתן תורה, כמו שכתוב (שמות ג, יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים" וכו', ועל־כן נמשך בכל הרגלים הארת מתן תורה שאמרו אז נעשה ונשמע, שמשם עקר השמחה (כמו שכתוב בהתורה הנ"ל).

וכן בכל הימים שיש בהם תוספת קדשה - נמשך השמחה משם, מבחינת נעשה ונשמע, כי כל יום שיש בו תוספת קדשה, לפי בחינתו נדחה זהמת הנחש, שהוא בחינת חטא העגל, כידוע, שעל־ידי־זה נסתלקו הכתרים שנעשו מנעשה ונשמע, שמשם השמחה, ואזי חוזר ומאיר באותו היום הארה מהכתרים הנ"ל, כפי תוספת הקדשה שבאותו היום, ועל־ידי־זה נמשך שמחה באותו היום.

וכן אפלו בימי החל צריכין לקדש את האכילה על־ידי קדשת שבת, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (ביצה טז.): 'זכרהו מאחד בשבת' וכו' נמצא, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כי צריכין להמשיך הקדשה משבת לששת ימי החל, לקדש האכילה, לזככה מבחינת "בעצבון תאכלנה" - להמשיך עליה קדשת שבת מבחינת הכתרים הנ"ל, שאנו עוסקים כל ימינו להחזירם עלינו, שיחזרו ויאירו בנו. וכל אחד כפי קדשתו - כמו כן ממשיך קדשת שבת לימי החל, וכמו כן זוכה להארת נעשה ונשמע שהם הכתרים הנ"ל, וכמו כן זוכה לשמחה, וכמו כן אכילתו בקדשה בבחינת עזות דקדשה, בבחינת שמחה, בבחינת "אכלו מעדנים" וכו', "כי חדות ה' היא מעזכם" וכו', כנ"ל.

ועל־כן בשעת מתן־תורה כתיב (שמות כד, יא): "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", כי אז זכו להכתרים הנ"ל, שעל־ידי־זה האכילה בקדשה. ואז זוכין להשגת נעשה ונשמע גבה ביותר, על־ידי אכילתו, שעל־ידי־זה מכירין אותו יתברך, בחינת "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", בחינת (דברים יד, כג־כו): "ואכלת לפני ה' אלקיך ושמחת" וכו'. 'ושמחת' דיקא, כנ"ל.