# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1005/64/4/

וזה בחינת אסור בשר בחלב, כי חלב הוא בחינת חלישות, בחינת בושה, כנראה בחוש, שהחלב הוא מאכל קטנים ואינו מחזיק את הגוף, אדרבא, מחליש אותו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (שופטים ה, כה): "מים שאל חלב נתנה", שהחלב מכביד את הגוף ומחלישו. וחלישות זה בחינת בושה, שהוא בחינת חלישות הדעת, וכן מרמז בדברי רבנו ז"ל במקום אחר, שחלב הוא בחינת בושה, עין בהתורה 'עתיקא טמיר וסתים' (בסימן כא), עין שם מה שכתוב באות ז' על פסוק (במדבר יב, יד): "תכלם שבעת ימים", כי הכלמה אזיל סומקא ואתי חורא (הולכת האדמימות ובא הלבן), הינו 'דם נעכר ונעשה חלב', עין שם. נמצא, שהחלב הוא בחינת חלישות, בחינת בשת, והבשר הוא להפך, כי הבשר הוא בחינת עזות. כי עקר עזות הגוף הוא הבשר שהוא עקר הגוף. וכן בהתורה 'חותם בתוך חותם' הנ"ל, מכנה עזות הגוף בשם "בשר", כמו שכתוב שם, שצריך לרחם על בשר הגוף להכניע העזות ממנו וכו', עין שם מה שכתוב על פסוק (תהלים קב, ו): "מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי" וכו', שמכנה שם הגוף שבו נאחז העזות בשם "בשר".

נמצא, שבשר הוא בבחינת עזות, וחלב הוא בחינת חלישות, בחינת בשת. וכל חד באנפי נפשיה שריה, אבל תרויהו כחדא אסירי, כי אלו השני מדות, עזות ובשת, הם שני הפכים, אבל שניהם צריכים אל הקדשה מאד, אך צריכין לזהר מאד להשתמש עם כל מדה ומדה במקומה הראוי, אבל לא להפך חס ושלום, ומי שפוגם בהם ומהפך הסדר שמשתמש בעזות במקום שצריכין בשת, או שמתביש במקום שצריכין עזות, הוא מקלקל בזה מאד, ועל־ידי־זה עקר ההתרחקות מהשם־יתברך.

וזה בחינת פגם אסור בשר בחלב, כי באמת בקדשה צריכין שניהם, עזות ובשת, ושניהם אחד בשרשם ותלויים זה בזה כמובן ומבאר בהתורה הנ"ל, שעזות דקדשה נמשך מבשת, עין שם. כי באמת צריך שיהיה להאדם מדת הבשת דקדשה, דהינו להתביש מאד מהשם־יתברך מלעבר על רצונו, חס ושלום, אפלו כחוט השערה. ומי שזוכה לבושה הזאת - שמתביש מהשם־יתברך לעבר על רצונו, חס ושלום, על־ידי־זה מתחזקת נשמתו בעזות גדול, וזוכה להתפלל להשם־יתברך, וזוכה לבחינת נעשה ונשמע, שמשם נמשך שמחה, שהוא בחינת עזות דקדשה, ועל־ידי־זה מכניע עזות הגוף לגמרי.

נמצא, שעזות דקדשה נמשך מבושה דקדשה, אבל להפך, חס ושלום, כשיש לו בושה דסטרא־אחרא שמתביש מפני המלעיגים להתפלל בכונה, או לעשות איזה דבר שבקדשה, על־ידי־זה נחלשת נשמתו, חס ושלום, ומתגבר עזות הגוף. וכן להפך על־ידי עזות הגוף שממלא תאוות לבו, חס ושלום, על־ידי־זה באים עליו חרפות ובושות, חס ושלום.

על־כן צריך האדם לפלס דרכיו שיהיה לו מדות העזות והבשת, וישתמש עם כל מדה ומדה במקומה ושעתה כראוי, ולא להפך, חס ושלום, דהינו כשמגיע לאיזה תאוה מכל שכן עברה, חס ושלום, צריך שיהיה לו בושה גדולה מהשם־יתברך מלעבר על רצונו, חס ושלום, אפלו תנועה קלה מכל שכן לעבר עברה, חס ושלום, אבל כשצריך להתפלל או לעסק בעבודת ה' - אזי צריך שיהיה לו עזות גדול דקדשה בכל הבחינות, הן כנגד בני העולם שלא יתביש מפני המלעיגים ולא יתבטל, חס ושלום, מפני הליצנות של העזי פנים שבדור.

וכן אפלו כנגד השם־יתברך בעצמו צריך שיהיה לו עזות גדול. כי אף־על־פי שבודאי צריכין להתביש לפני השם־יתברך אפלו לעשות מצוה, וצריך שידע בנפשו שאינו ראוי לעשות מצוה ולהתפלל לפני השם־יתברך (כמו שכתב רבנו ז"ל, במקום אחר, בלקוטי תנינא סימן עב), אף־על־פי־כן אסור לאדם שיהיה נשאר בזה, חס ושלום, רק צריך להתחזק ולהתגבר בעזות גדול מאד ולומר, אף־על־פי שאיני כדאי להתפלל לפניך, ומי אנכי שאזכה להתפלל לפניך וכו'. אף־על־פי־כן בחסדך הגדול אני בוטח שאתה שומע תפלת כל פה ואני מעז פני נגדך לבקש ממך כל מה שאני צריך וכו', כמבאר כל זה בדברי רבנו ז"ל, במקום אחר (בסימן ל). אבל מי שמהפך הסדר בענין העזות והבשת ומשתמש בבשת במקום שצריכין עזות, או להפך - הוא פוגם הרבה מאד.

וזה בחינת אסור בשר בחלב, כי זה ידוע שכל המאכלין צריכין ברור לבררם מאחיזת הרע הנמשך מזהמת הנחש, מאחיזת עץ הדעת טוב ורע, ועקר הרע הוא בחינת עזות דסטרא־אחרא, כי עזות מלכותא בלא תגא (סנהדרין קה.), שזהו בחינת מלכות הרשעה, זהמת הנחש שמשם כל התאוות וכל העברות, חס ושלום, שכלם נמשכין מעזות הגוף שהוא עז וחזק בהתאוות. וכמו שאמר רבנו ז"ל, בהתורה 'מרכבת פרעה' (בסימן לח): שעזות דסטרא־אחרא הוא זהמת הנחש, עין שם. וזה העזות דסטרא אחרא שהוא זהמת הנחש, זה עקר בחינת הרע הנאחז בכל הדברים שבעולם. וזה בחינת כל המאכלות אסורות שבתורה, כי כל המינים טמאים שאסרה עלינו התורה, הוא מחמת שבהם נאחז הרע ביותר שהוא עזות דסטרא־אחרא, וכנראה קצת בחוש, שרב המינים טמאים הם עזי נפש ביותר, כמו הכלבים עזי נפש (ישעיה נו, יא), ועל־כן אסורים לנו לאכלם, כי אין בנו כח לבררם, מחמת שבהם נאחז הרע ביותר, שהוא עזות הגוף, עזות דסטרא־אחרא, על־כן אסורים באכילה, כדי שלא יתגבר על האדם על־ידי אכילתם עזות הגוף, חס ושלום.

וכן להפך, כל השקצים ורמשים אסורים, מחמת שהם בתכלית החלישות ביותר ואין בהם שום עזות דקדשה, וזה נמשך גם־כן מזהמת הנחש, שזהו בחינת בשת וחלישות דסטרא־אחרא, על־כן אסורים באכילה, כי אי אפשר לנו לאכל כי־אם מה שהתירה התורה, כפי מה ששערה התורה המינים טהורים הנמשכין מהקדשה שיש לנו כח לבררם, דהינו שעל־ידי אכילתם לא יהיה נמשך עלינו עזות דסטרא־אחרא, ולא חלישות ובשת הסטרא־אחרא, רק נזכה לבררם, שיהיה נמשך עלינו עזות דקדשה שיהיה לנו כח על־ידי אכילתנו, להתגבר בעבודת ה'.