# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1005/65/4/

כי זה כלל גדול, שבכל דרגא ודרגא ובכל עולם ועולם יש קלפה הקודמת לפרי, ואפלו במדרגות העליונות שאין שם קלפה גמורה, יש שם אחיזת איזה קלפה דקה, וכל מה שאחיזת הקלפה והשקר דק יותר - קשה לעמד על הדבר יותר וקשה יותר לבטלה, כי עקר אחיזת העולה והישר, שהם בחינת סטרא דקדשה שהוא בחינת ישר, בחינת ימין וסטרא־אחרא שהיא בחינת עולה, בחינת שמאל, עקר שרשם הוא מאמונה וכפירות, כי עקר אחיזת הסטרא־אחרא שהוא היצר־הרע, הוא מכפירות, כי היצר־הרע נקרא אל אחר – כפירות (כמובן בדברי רבנו ז"ל, בכמה מקומות, סימנים י, סב). ויש בזה כמה אלפים ורבבות מדרגות, כי יש שאין לו כפירות גמורות, אבל אין האמונה כל־כך בשלמות - וכמו כן יש אחיזה להקלפה והסטרא־אחרא.

וכל זה נמשך מבחינה הנ"ל, מחמת שהשגות אלקות אי אפשר להשיג כי־אם על־ידי צמצומים וכו' משכל עליון לשכל תחתון. ומאלו הצמצומים נמשכין כל העולמות מראש ועד סוף, כי אלו הצמצומים הם בחינת כלל התורה, כי הם בחינת 'שעורין דאתון דאוריתא' (מדת אותיות התורה), כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, ועל־ידי אותיות התורה נבראו כל העולמות, כי 'באוריתא ברא קדשא בריך הוא עלמא' (בתורה ברא הקדוש־ברוך־הוא את כל העולמות) (זהר בראשית כד.). נמצא, שהצמצומים הנ"ל, שהם החכמות והשכליות, שעל ידם משיגין השגות אלוקות כנ"ל, הם שרש כל העולמות וכל אשר בהם מראש ועד סוף, כי 'כלם בחכמה עשית', הינו חכמה הנ"ל, שהיא השכליות להשיג אותו יתברך על ידם, שזה עקר החכמה. ומחמת חטא אדם הראשון נתערבב הדעת והחכמה שבכל עולם ובכל דרגא, ויש אחיזה להסטרא־אחרא בכל השכליות שבכל עולם ודרגא, שזהו בחינת מה שכתוב שם בהתורה הנ"ל - שלפעמים נופלת המלכות שהוא חכמה תתאה (תחתונה) בין הסטרא־אחרא וכו'.

וזה עקר היגיעה והעבודה של האדם כל ימי חייו - לברר וללבן כל עולם וכל דרגא מאחיזת הקלפה שבאותו עולם ודרגא. וזה בכל אדם ובכל זמן, כי אפלו הפחות שבפחותים כפי עבודתו וכפי מעשיו הטובים - כמו כן הוא מברר ומזכך כפי מדרגתו. וכמו כן הוא זוכה להשגת אלקות להכיר אותו יתברך. ולהפך להפך, כי כשמקלקל מעשיו, חס ושלום, כמו כן הוא עושה מסך המבדיל בינו ובין השגות אלקותו יתברך, כמו שכתוב (ישעיה נט, ב): "אם עונתיכם היו מבדלים בינכם ובין אלקיכם". ומחמת זה רב העולם רחוקים מהשגת אלקותו, מחמת שהרב אין מעשיהם עולים יפה. ועקר התקון על־ידי הצדיק האמת הגדול במעלה מאד, שיש לו כח לקרב כל הרחוקים ביותר, ולהמשיך הקדמות וסבובים קדושים בשכליות כאלו, עד שגם הם יזכו להשגתו יתברך.

ובשביל זה צריכין לזהר מאד מלהטעות עצמו, לומר, שיתקרב להקטן במעלה, כי אף־על־פי שגם זה הקטן במעלה גדול ממנו הרבה, אבל מאחר שעדין לא זכה למדרגה העליונה בתכלית המעלה, ולא זכה עדין לשבר ולהמתיק אחיזת כל הקלפות בשרשן העליון, שהוא שרש אחיזת הדין, שמשם כל אחיזתם, ומי שלא הגיע עדין לזה, אפלו אם הגיע לאיזה דרגא, אבל עדין לא שבר הקלפה שבדרגא הגבה יותר - בקל יותר יכול לטעות שם עד שיהפך העולה לישר, עד שיוכל לקלקל הרבה. כי כשאינו משבר הקלפה שהוא צריך לשברה, אזי נותן כח להסטרא־אחרא והקלפות שבמדרגות התחתונות, ויוכל להתגבר ביותר הרע של המקרבים אליו, מחמת שיונקים מהרע והקלפה שבמדרגה הגבה מהם, שהיא הדרגא של רבם שלא זכה עדין לברר ולהכניע הקלפה והסטרא־אחרא הנאחזת שם.

ועקר הקלקול הוא, כשזה הקטן במעלה חולק עצמו מהרבי האמתי הגדול במעלה מאד, עד תכלית השלמות שאין שלמות אחריו, כי זה שמקרב לזה הרבי אמת, אפלו אם הוא קטן במעלה מאד - יש לו כח לתקן הכל, ולקרב כל הרחוקים להשם־יתברך ולהכניס בהם השגת אלקות, הכל בכח רבו הגדול, וכמבאר בהתורה 'כי מרחמם ינהגם' וכו'. שהצדיק, גם אחר הסתלקותו למקום שנסתלק - עוסק בתקון העולם על־ידי תלמידיו, כי זה עקר שלמות הצדיק וכו' עין שם. אבל זה הקטן במעלה, כשאינו מקבל כח מהצדיק האמת הנ"ל, מכל שכן כשחולק עליו - לא די שאינו יכול לתקן המקרבים אליו, אף גם מקלקל אותם הרבה, כי עוקר אותם משרשם העליון האמתי שהוא הצדיק האמת, שהוא שרש נשמות ישראל. וזה הקטן במעלה בעצמו בודאי אינו יכול לתקן אותם, אדרבא, נותן עוד כח להרע שלהם משרש הרע הנאחז בו שעדין לא זכה לשברו.

וזהו בחינת מחלקת קרח ועדתו, בחינת (במדבר טז, א): "ויקח קרח", ותרגומו: 'ואתפלג קרח' - שחלק עצמו מהצדיק האמת שהוא משה רבנו, וגם 'ויקח קרח' כפשוטו - שלקח לעצמו כמה נפשות ישראל, ואמר, שהוא יוליכם בדרכו, מחמת שנדמה לו שהוא במעלה גבה שאין למעלה ממנו, ורצה לחלק על משה, שהוא בחינת הצדיק האמת ולקח נפשות לצודם, לקרבם לעצמו שילכו בדרך הישר לגיהנום ולאבדון, כאשר רואים בחוש, דרכם של המקרבים אל החולקים והרודפים, רחמנא לצלן.