# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1017/62/5/

נמצא, שכל הצמחים וכל הפרות נתהוים ונעשים על־ידי בחינת הארת התקון הנ"ל, בחינת "הקיצו ורננו שכני עפר", כי על־ידי־זה הם יוצאים מן הארץ וגדלים וצומחים כנ"ל. ועל־כן לא אסרה לנו התורה שום מין פרי באכילה, כי כל הפרות כשרים לאכילה, כי כלם נתהוים על־ידי הארת התקון הנ"ל, שמשם התר אכילה כנ"ל. ועל־כן גם התולעים הנתהוים בפרות בתלוש, כל זמן שלא פרשו - הם מתרים באכילה, כי נתהוו מגוף הפרות שהם בחינת התקון הנ"ל, כי משם נתהוו גוף הפרות כנ"ל, ועל־כן גם התולעים הנתהוים בהם מתרים, מאחר שיש בהם הארת התקון, מאחר שנתהוו בתוך הפרות שהם נגדלו ונתהוו על־ידי התקון, על־ידי בחינת "הקיצו ורננו שכני עפר" כנ"ל.

אבל אם פרשו התולעים - אז קרינן בהו "שרץ השורץ על הארץ", ואזי הם אסורים, כי עקר האסור הוא כשהם בבחינת 'השורץ על הארץ', ששם עקר אחיזת זהמת הנחש, בחינת "ונחש עפר לחמו" כנ"ל. וכן כשהתליעו הפרות במחבר אסורים גם־כן משום "שרץ השורץ על הארץ", מאחר שנשרצו בעוד הפרי מחבר לארץ, על־כן נקרא "שרץ השורץ על הארץ", כי הוא יונק מן הארץ ששם שרש אחיזת השרצים שהם זהמת הנחש כנ"ל. ועל־כן אסורים כנ"ל, אבל בשכבר נתלש הפרי ונפסק מן הארץ לגמרי, אזי התולעים שורצים רק מגוף הפרי לבדה ועל־כן מתרים באכילה, כי גוף הפרי טהור, כי התהוות הפרי הוא מבחינת התקון, בחינת "הקיצו ורננו" וכו', שזה בחינת ירידת גשמים, כנ"ל.

וכן תולעים הנתהוים בבעלי חיים לאחר שחיטה מתרים גם־כן (יורה־דעה, סימן פד, סעיף טז), כי הבעל־חי כבר נתתקן על־ידי השחיטה, והשחיטה היא גם־כן הארת התקון הנ"ל [וכמבאר בהלכות שחיטה (אבר מן החי הלכה ב), עין שם]. ועל־כן גם התולעים הנתהוים בבשר לאחר שחיטה - מתרים גם־כן, אבל כשנתהוו בבשר קדם שחיטה - אסורים, כי הבעל חי אפלו מין טהור צריך תקון, ועל־כן צריך שחיטה, כי בעל חי צריך תקון יותר, מאחר שיש בו חיות. ועל־כן התולעים שאין מועיל להם שחיטה – אסורים (חלין סז:), אבל אם נתהוו לאחר שחיטה בבשר - מתרים, כי כבר האיר בחינת התקון הנ"ל על־ידי השחיטה, כנ"ל.