# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1017/63/1/

והנה כל התולעים ושקצים ורמשים הם בחינת מקומות המטנפים, כי הם דברים מתעבים ומשקצים ומלכלכים, ונתהוים מלכלוך וקלקול של כל הדברים, כאשר רואין בחוש, שכשמתרקב ומתקלקל איזה דבר מאד, אזי רוחשין בו תולעים. ועל־כן אסרה התורה עלינו לאכל דברים כאלו, מאחר שאלו הדברים הם רחוקים מכבודו יתברך, כי כל אכילתנו וכל עשיתנו צריכין להיות כלם רק בשביל כבודו יתברך (כנ"ל במאמר הנ"ל). וכל הדברים שרחוקים מכבודו יתברך - צריכין אנו להתרחק מהם כנ"ל. אבל אף־על־פי־כן התולעים שבפרות שבתלוש – מתרים, כל זמן שלא פרשו. ולמדו רבותינו ז"ל (חלין סז:) מפסוק (ויקרא יא, מא): "כל השרץ השרץ על הארץ", שהאסור הוא רק כששורץ על הארץ, דהינו פרש. ובזה רמזה לנו התורה ענין הנ"ל, שאפלו תולעים שהם משקצים ומתעבים בחינת מקומות המטנפים, דהינו שגבר הקלקול בהפרי כל־כך עד שנתהוו בו תולעים, אף־על־פי־כן עדין אנו יכולין לאכלם כל זמן שלא פרשו, כי כל זמן שהקלקול הוא בתוך הפרי ואינו פורש לחוץ, עדין יש לו תקון.

כי באמת גם במקומות המטנפים ואפלו בבחינת שקצים ורמשים יש בהם חיותו יתברך, כי בלעדי חיות השם־יתברך לא היה להם קיום כלל, אך הם מקבלים חיות מבחינת 'איה', מבחינת מאמר סתום וכו' כנ"ל, שהוא בחינת "ואיה השה לעולה" וכו' כנ"ל. ועל־כן "תולע" הוא אותיות "עולת" (כמובא בכונות של פרשת התמיד), הינו שחיות התולעים שהם בחינת מקומות המטנפים, חיותם הוא מבחינת "איה" השה לעולה הנ"ל.

וזה שרמזה לנו התורה בדיני התולעים ענין הנ"ל, שכשאדם נופל, חס ושלום, למקומות כאלו, אזי כל זמן שהוא מחפש עדין 'איה מקום כבודו', עדין יש לו תקוה וכו' כנ"ל. ועל־כן אפלו התולעים שבפרות שהם בחינת מקומות המטנפים - עדין מתרים באכילה כל זמן שלא פרשו לחוץ, כי כשפורשים לחוץ - אז אסורים משום שרץ השורץ על הארץ, כי אסור התולע הוא כשפורש מן הפרי לחוץ ושורץ על הארץ, כי באמת מלא כל הארץ כבודו, "מלא כל הארץ" דיקא.

כי עקר התגלות כבודו הוא מבחינת הארץ, בבחינת (יחזקאל מג, ב): "והארץ האירה מכבדו", כי ארץ היא בחינת מלכות, שהיא בחינת כבוד (כמבאר במקום אחר, בסימנים ד, מט), ושם מתגלין כל העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ששרש כלם הוא הכבוד. והעשרה מאמרות הם בחינת עשר קדשות שכלולים בהארץ, כי עקר הארץ הוא ארץ־ישראל ששם כל העשר קדשות (כלים פרק א), וכן בכל מקום שיש שם קדשה הוא 'מקדש מעט' ויש שם בחינת העשר קדשות הנ"ל, שהם בחינת עשרה מאמרות הנ"ל שמלבש בהם כבודו יתברך בחינת "מלא כל הארץ כבודו", אבל במקומות המטנפים, שם אין מתלבש כבודו יתברך, כי "כבודי לאחר לא אתן", רק חיותם הוא מבחינת מאמר סתום וכו' כנ"ל. וכשנופל האדם לשם, חס ושלום, אזי כשזוכה לרחם על עצמו ורואה שמקומו רחוק מכבודו יתברך, ומאחר שהוא רחוק מכבודו יתברך - אינו נקרא בשם מקום כלל.

כי מקומות המטנפים אינם נקראים בשם מקום כלל, כמו שכתוב (ישעיה כח, ח): "כי כל שלחנות מלאו קיא צאה בלי מקום", וכמו שכתוב (שם ה, ח): "ובאפס מקום" וכו', כי עקר המקום הוא במקום שיש השראת הקדשה, כי על שם זה נקרא 'מקום' על־שם קדשתו יתברך, שהוא יתברך נקרא 'מקום', בחינת (בראשית רבה סח, ט): 'מקומו של עולם' וכו', ועל־כן קוראין אותו יתברך בשם מקום, כמו שאומרים (שבת יב:): 'המקום ירחם עליך' וכו'. ועל־כן רק במקומות שיש שם איזה השראת קדשה נקרא בשם 'מקום', אבל מקומות המטנפים הם בחינת בלי מקום כנ"ל, כי לא היו כדאי להבראות כלל, כי גם השם־יתברך כביכול מתחרט על שבראן (סכה נב:).

ועל־כן כשהאדם נופל לשם, חס ושלום, כשרואה בעצמו שאין לו שום מקום כלל, מאחר שבמקומות אלו - אין שם כבודו יתברך אינם נקראין בשם מקום כלל כנ"ל. ושואל ומחפש ומבקש: 'איה מקום כבודו'? כי כל זמן שהאדם במקומות כאלו, חס ושלום, דהינו במקומות החיצונים וכו', אזי באמת אין לו שום מקום כלל, והוא נע ונד בארץ, כמו שאמר קין (בראשית ד, יד): "הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ" וכו', כי על־ידי שהאדם חוטא, חס ושלום, ומתרחק מכבוד השם־יתברך כאלו מחזיר כל העולם לתהו ובהו, וכאלו מחריב העולם לגמרי, ועל־כן אין לו שום מקום כלל.

אבל כשזוכה על כל פנים לידע האמת, ולראות פגמו וקלקולו הגדול שהחריב את כל העולם, ומחמת זה אין לו שום מקום כלל, כי שם במקומות החיצונים אין שום מקום כלל, כי הם בלי מקום כנ"ל. וכשרואה ויודע ומאמין בכל זאת, ומתחיל להסתכל על עצמו ומרחם על עצמו, ושואל ומבקש 'איה מקום כבודו', אזי הוא עולה בתכלית העליה, ועולה לקדשה העליונה מכל הקדשות, לבחינת איה, שזאת הבחינה היא באמת למעלה מן המקום, כי בחינת 'איה' הוא למעלה מן המקום. נמצא, שהירידה היא תכלית העליה, כי נתהפך הירידה שירד ונפל כל־כך, עד שלא היה לו שום מקום כלל, כי היה בבחינת 'תהו ובהו' שהם למטה מן המקום ועכשיו נתהפך ועולה על־ידי־זה לבחינה העליונה, לבחינת למעלה מן המקום שהוא בחינת איה וכו', כנ"ל.

ועל־כן התולעים שבפרות, כל זמן שלא פרשו לחוץ לשרץ על הארץ הם מתרים באכילה, כי כל זמן שהקלקול הוא בתוך הפרי ואינו פורש לחוץ, רק הוא מנח במקומו, עדין יש לו תקוה, על־ידי בחינת 'איה', שהוא החיות של מקומות אלו, כנ"ל. אבל כשמתחיל לפרש לחוץ - לשרץ על הארץ, דהינו כשרוצה לעשות לו מקום בארץ בטנופו ולכלוכו, כמו שנמצאים, חס ושלום, כמה וכמה שיצאו לחוץ לגמרי על־ידי נפילתם וירידתם, שרצו לעשות להם מושב בארץ, כמו שנמצא אלו שאמרו שילכו ויתהנו בזה העולם, רחמנא לצלן, וזה בא להם מחמת נפילתם הגדולה שנפלו למה שנפלו ונתרחקו מכבודו יתברך. ומאחר שראו שרחוקים מכבודו יתברך, על־כן יצאו לחוץ לגמרי ורצו לשרץ על הארץ להתהנות בזה העולם, אוי להם, אוי לנפשם! ותכף כשרוצים להתפשט בזה העולם - אזי מתגבר בהם הזהמא ביותר ויותר, כי בזה העולם במקום שאין שם קדשה - מתגבר ביותר זהמת הנחש, בבחינת (ישעיה סה, כה): "ונחש עפר לחמו".

וזה רמזה לנו התורה שהתולע, שהוא בחינת זהמת הנחש, בחינת מקומות המטנפים, כל זמן שהוא בתוך הפרי ואינו פורש לחוץ לשרץ על הארץ - עדין הוא מתר באכילה, כי עדין יכולים להשיבו אל הקדשה, להעלותו לשרשו, לבחינת 'איה', שהוא בחינת "איה השה לעולה", שהוא בחינת 'עולת' תמיד שהוא אותיות 'תולע', ויכולין להפך מבחינת 'תולע' לבחינת 'עולת', שהוא בחינת איה מאמר סתום וכו' כנ"ל. אבל כשפורש לחוץ לשרץ על הארץ, אזי הוא שרץ טמא ואסור באכילה, כי על הארץ אי אפשר לאכל כי־אם דברים שיש בהם קדשתו וכבודו יתברך. אבל בחינת מקומות המטנפים - שם מתאחז בארץ ביותר זהמת הנחש, בבחינת "ונחש עפר לחמו" כנ"ל. ואי אפשר לתקנו כי־אם על־ידי שמעלין אותו מהארץ מבחינת מקום לגמרי, דהינו כשזוכה להבחין בעצמו, ויודע שאין לו שום מקום כלל וכו' כנ"ל, ושואל ומבקש: "'איה מקום כבודו'". בבחינת (דברים ד, כט): "ובקשתם משם את ה' אלקיך" - 'משם' דיקא [כמובא בשם הבעל־שם־טוב ז"ל (דגל־מחנה־אפרים, פרשת ויצא)], דהינו ממקום שהוא שם ואינו פורש לצאת לחוץ, חס ושלום, ואז נתהפך הירידה לעליה וכו' כנ"ל. ועל־כן כל זמן שלא פרשו מתר, דהינו כל זמן שאינו פורש לחוץ לשרץ על הארץ לעשות לו מקום בארץ, חס ושלום, וכו' כנ"ל, רק הוא מבקש ממקומו את השם־יתברך, בחינת "ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת" - "משם" דיקא וכו', כי רואה שאין לו שום מקום בארץ וכו' כנ"ל, אז זוכה לעלות בתכלית העליה, כי זוכה לבחינת איה מאמר סתום וכו', בחינת "ואיה השה לעולה" וכו', כנ"ל.