# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1017/63/3/

וזה שכתוב (ישעיה א, יח): "אם יהיו חטאיכם כשנים וכו', ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו", כי על־ידי תשובה הנ"ל, דהינו על־ידי שאין מיאשין עצמן בשום נפילה שבעולם, רק תמיד מבקשין ומחפשין אחר כבודו יתברך, יהיה איך שיהיה, על־ידי־זה זוכין לעלות בתכלית העליה לבחינת איה שהוא מאמר סתום וכו' כנ"ל. ועל־ידי־זה נמחלין לו כל עוונותיו, כי מבחינת 'איה' הוא עקר הסליחה והמחילה לכל העוונות, בבחינת (תהלים קל, ד): "כי עמך הסליחה", 'עמך' דיקא, כי איה מאמר סתום הוא בחינת כתר, כידוע, בחינת תליסר תקוני דיקנא, שהם בחינת י"ג מדות של רחמים, אשר משם עקר המחילה והסליחה בחינת נושא עון ופשע וכו', ותקוני דיקנא הם בחינת 'צמר' כידוע, שהוא אותיות 'מצר', בחינת (תהלים קיח, ה): "מן המצר קראתי יה" וכו' [כמבאר בכונות (טעמי המצות, פרשת קדושים)].

וזהו "אם יאדימו כתולע - כצמר יהיו", כי אפלו אם נופלין לחטאים עצומים, שהם בחינת 'תולע', בחינת מקומות המטנפים כנ"ל, אף־על־פי־כן על־ידי הבקשה והחפוש שמבקשין ומחפשין "איה" מקום כבודו, ואין רוצה להניח את מקומו - לפרש ולצאת לחוץ, חס ושלום, שזה הדבר קשה וחמור מכל העברות הגדולים שבתורה, כשמיאשין עצמן, חס ושלום, ופורשין עצמן לגמרי חס ושלום, בבחינת (פסחים מט:): 'שנה ופרש - קשה מכלם'. אבל כל זמן שאין מניחין את מקומו, בבחינת (קהלת י, ד): "אם רוח המושל תעלה עליך, מקומך אל תנח", יהיה איך שיהיה. ואף־על־פי שהוא רואה שהוא באמת פגום ומקלקל מאד מאד ורחוק מאד מכבודו יתברך, אף־על־פי־כן הוא מרחם על עצמו ושואל ומחפש ומבקש תמיד: 'איה מקום כבודו', כי באמת בודאי אין שום מקום לברח מפניו יתברך, כמו שכתוב (תהלים קלט, ז־ח): "אנה מפניך אברח אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך", ומה יפעל בזה אם ילך, חס ושלום, אחר תאוותיו עוד?! הלא סוף מרה תהיה באחרונה, ובסוף בודאי יהיה לו למשיב נפש כל מה שיזכה להציל עצמו, מה שיחזק את עצמו בכל פעם. ואפלו אם לא יזכה להציל עצמו כי־אם מעט דמעט, אף־על־פי־כן גם אותו המעט יהיה רב בעיניו מאד מאד בסוף כל סוף כמוצא שלל רב, כי בסוף לא יהיה נשאר לו כי־אם זאת המעט שהציל את עצמו איזה פעם כמציל מן הדלקה, וכל זה ברור מאד לכל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו, ומישב את עצמו באמת, ומסתכל על תכליתו הנצחי באמת,

ומחמת שמישב עצמו כך, ורואה ויודע שאין שום תכלית ותקוה וטוב בעולם־הזה כי־אם לעשות רצונו יתברך באמת, ולהתקרב לכבודו יתברך, ורואה שהוא רחוק מאד מאד מכבודו יתברך, ואזי שואל ומבקש ומחפש 'איה מקום כבודו', ועל־ידי־זה בעצמו הוא עולה בתכלית העליה לבחינת 'איה מאמר סתום' וכו' כנ"ל שהוא בחינת "ואיה השה לעולה", שמבחינת החפוש והבקשה 'איה מקום כבודו' וכו', על־ידי־זה נעשה "השה לעולה" - לכפר על כל הפגמים שלו, על כל העקמומיות שבלבו וכו'.

וזה בחינת 'עולת' תמיד כנ"ל, ונתהפך מבחינת 'תולע' שהוא בחינת מקומות המטנפים כנ"ל, שהוא קלפה חזקה וקשה מאד שמתגברת בכל יום, חס ושלום, לכלות את העולם, חס ושלום (כמבאר בכונות פרשת התמיד). וצריכין להפך מ'תולע' ל'עולת' על־ידי הקרבת התמיד. ובחינת הקרבת התמיד, שהוא השה לעולה - נעשה על־ידי הבקשה והחפוש בעצמו, מה שמבקשין ומחפשין אפלו כשנופלין למקומות כנ"ל, דהינו למקומות המטנפים בחינת 'תולע', גם שם מבקשין ומחפשין, "איה" מקום כבודו. ועל־ידי־זה בעצמו מהפכין 'תולע' ל'עולת' שהוא בחינת 'איה', בחינת "ואיה השה לעולה" וכו' כנ"ל, ואז נתכפרין לו כל עוונותיו, כי משם עקר הסליחה, כנ"ל.

כי קרבן התמיד - שהוא השה לעולה - היה מכפר על כל העוונות, כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה וכו' (תנחומא פנחס יג). כי סלוקא דקרבנין עד אין־סוף, שהוא בחינת "איה", שמשם עקר הסליחה, שהוא בחינת י"ג מדות של רחמים, כנ"ל.

וזהו "אם יאדימו כתולע כצמר יהיו" - 'כצמר' דיקא שהם בחינת תקוני דיקנא שנמשכין מבחינת 'איה', שזה זוכין על־ידי שמהפכין מ'תולע' ל'עולת' על־ידי הבקשה והחפוש וכו' כנ"ל, שזה בחינת 'ואיה', שהיא בחינת צמר בחינת תקוני דיקנא, בחינת י"ג מדות של רחמים, שעל ידם הקדוש־ברוך־הוא מוחל כל עוונות עמו ישראל ברחמים, אמן ואמן.