# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1017/64/2/

וסוד מעשה זו נעלם מכל העולמות, אך אף־על־פי־כן יש לנו רשות לכל אחד ואחד - לחפש ולבקש בה איזה רמזים מה שנוכל למצא, כאשר הבנתי מדבריו הקדושים. ואת רוח הטמאה אעביר - בסוף יהרגו את המלך־זקן.

והענין, כי הבת־מלך - היא בחינת נשמות ישראל שנקראת 'בת־מלך', בחינת (תהלים מה, יא): "שמעי בת וראי", בחינת (שם מה, יד): "כל כבודה בת מלך פנימה", ותפסה המלך - זה יצר הרע, בחינת (קהלת ד, יג): "מלך זקן וכסיל", וראה בחלום שתהרגהו - כי הוא בעצמו רואה ומבין שסוף כל סוף יתגברו נשמות ישראל עליו ויהרגוהו ויעבירוהו מן העולם, בבחינת (זכריה יג, ב): "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ", וזה בחינת שחיטת המלאך המות שהוא היצר־הרע, בחינת (תהלים נ, כג): "זבח תודה", שדרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין מג:): 'זה הזובח את יצרו' וכו'.

וחשב עליה מחשבות מה לעשות לה ועל־ידי־זה נתקלקלה האהבה שביניהם וברחה מלפניו - הינו כי היצר־הרע אפלו כשנפש הישראלי כבושה תחתיו מחמת שרואה שבסוף תתגבר עליו וכו', על־ידי־זה הוא מתחיל לחשב מחשבות על הנפש מה לעשות לה, ועל־ידי־זה נתקלקלה האהבה שביניהם - כי בתחלה היה קצת אהבה והתקשרות בין נפש הישראלי ובין היצר־הרע, כי מעצם גלותה שנכבשה בידו שכחה מעלתה עד שהיה לה קצת אהבה והתחברות עמו, אבל מחמת שהנפש ראתה והבינה שהוא חושב מחשבות עליה ורוצה לכלותה לגמרי, חס ושלום, על־ידי־זה התחילה להתגבר כנגדו ולחשב מחשבות כנגדו איך להמלט ממנו, ונתקלקלה האהבה וההתחברות שביניהם עד שברחה מפניו - בבחינת (הושע יב, יג): "ויברח יעקב", שהוא כלליות נפשות ישראל (כמו שנתבאר לעיל במקום אחר), בחינת (שמות יד, ה): "כי ברח העם". וכמו שאמר דוד המלך, עליו השלום (תהלים נה, ז-ט): "מי יתן לי אבר כיונה וכו', אחישה מפלט לי" וכו'.

ולקח המלך כל חילותיו ורדף אחריה - שקבץ היצר־הרע כל חילותיו ורדף אחר נפש הישראלי, כי כשרואה שהנפש רוצה להמלט ממנו ובורחת מלפניו - אזי הוא מקבץ כל חילותיו ורודף אחריה, כי כל מה שהנפש מתגברת כנגדו הוא מתגבר כנגדה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה נב.): 'כל הגדול מחברו - יצרו גדול ממנו'.

והשיגה אצל המבצר של מים שיש שם עשר חומות של מים וכו', והיא ברחה לתוך המבצר הזה, ועברה ונכנסה לתוך כל העשר חומות של מים עד שבאתה לפנים וכו' - מים זה בחינת הדעת והתורה שנקראין 'מים', כמו שכתוב (ישעיה יא, ט): "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", וכמו שכתוב (שם נה, א): "הוי כל צמא לכו למים". ושם הם עשר חומות של מים - זה בחינת כלל התורה שכלולה מעשרת הדברות שהם בחינת עשר מדרגות של נבואה (כמו שמבאר בהתורה 'תקעו ג' בלקוטי תנינא סימן ח). ואי אפשר לכנס למימי הדעת ל דעת את ה', כי־אם על־ידי התורה, שהוא בחינת חומות ומחצות בתוך מימי הדעת השוטפים כים, שכל מי שנכנס בהם - נטבע בהם - כי מחמת רבוי הדעת אי אפשר לקבלו. ואי אפשר לכנס לדעת את ה' מחמת בחינת רבוי אור, כי רבוי השמן גורם כבוי הנר, כידוע, כי־אם על־ידי כח התורה שיסודה אמונה, בחינת (תהלים קיט, פו): "כל מצותיך אמונה", ואמונה נקרא "חומה", כמו שכתוב (שיר השירים ח, י): "אני חומה" וכו'. ופרש רש"י: 'חזקה באמונתה כחומה'.

ומי שהוא בכלל קבלת התורה, שיודע מעצמו, או קבל מרבותיו דרכי השערים של אלו החומות של מים שהם דרכי התורה, הוא יכול לכנס בהם, לכל העשר חומות עד לפני ולפנים. אבל מי שאינו יודע דרכי התורה ונכנס לתוך ים החכמה והדעת בלא התורה, הוא נטבע ונשקע שם עדי אבד, שהם בחינת כל המחקרים חכמי הטבע, שהם בחינת מלכות הרשעה, שנכנסו לתוך ים הדעת בלא התורה, ונטבעו בתוך הכפירות ונאבדו משני עולמות על־ידי־זה.

ונפש הישראלי הנ"ל ברחה לתוך כל העשרה חומות הנ"ל עד שנכנסה לפני ולפנים, דהינו שברחה מהיצר הרע לתוך התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה נב:): 'אם פגע בך מנול זה - משכהו לבית המדרש' וכו'. והוא צוה לירות אותה בכל העשרה מיני חצים - זה בחינת עצם ההתגברות וההתגרות שהוא מתגרה ביותר בתלמידי חכמים העוסקים בתורה, שעליהם מתגברים המצולות ים ביותר, כידוע, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם): שהוא מניח כל העולם ואינו מתגרה אלא בישראל. ולא עוד אלא שמניח כל ישראל ואינו מתגרה אלא בתלמידי חכמים, כמו שכתוב (יואל ב, כ): "כי הגדיל לעשות" - שפשט ידו בגדולים. וזהו בחינת כל העשרה מיני חצים שזרק להבת־מלך שברחה לתוך החומות של מים - הינו שזרק בה כל מיני ארסיים רעים שיש לו, והתגבר בכל כחותיו בכל בחינת העשרה כתרין דמסאבותא (עשר דרגות של הטמאה) כנגד הנפש של התלמיד־חכם הבורחת לתוך התורה, והיא ברחה לתוך כל העשר חומות של מים שהוא התורה כנ"ל, ונפלה חלשות מחמת החצים הארסיים רעים שזרק בה.

והוא רופא אותה - הינו זה שבלא ידים שהיה לו כח נפלא בידו. ועקר רפואתה על־ידי עשרה מיני נגינה שהם בחינת שמחה, כמו שכתוב (תהלים צב, ד-ה): "עלי עשור ועלי נבל כי שמחתני ה' בפעלך", כמו שכתב רבנו ז"ל (סימן כד תנינא), כי עקר החצים, שהם התגברות הסטרא־אחרא הוא על־ידי עצבות, בחינת (ישעיה סה, כה): "ונחש עפר לחמו", עפר הוא בחינת עצבות ועצלות, כמו שכתב רבנו ז"ל (בסימן קפט לקוטי חלק א), כי עקר התגברות היצר־הרע הוא בפגם הברית, חס ושלום, כי עקרא דיצרא בישא לגלאה ערין וכו' (עקר היצר־הרע הוא בגלוי עריות), כמו שכתב רבנו ז"ל (סימן ב), ועקר תאות המשגל ופגם הברית הוא על־ידי עצבות, כמו ששמעתי מרבנו ז"ל, וכמובא בדבריו כמה פעמים (סימן קסט; שיחות הר"ן סימן קכט).

ועל־כן הקלפה שמתגברת בפגם הברית נקראת 'לילית' על שם היללה והעצבות. ועל־כן תקן רבנו ז"ל עשרה מזמורי תהלים לתקון הברית, שהם בחינת עשרה מיני נגינה בחינת שמחה, כי עקר פגם הברית הוא על־ידי עצבות, בחינת (בראשית ו, ו): "ויתעצב אל לבו" הנאמר בדור המבול שפגמו בברית והשחיתו את דרכם על הארץ. ולהפך, תקון הברית הוא על־ידי שמחה, בחינת עשרה מיני נגינה. וכן כתב רבנו ז"ל במקום אחר (בסימן כד לקוטי חלק א): שעקר גלות השכינה הוא עצבות וכו', וכן בכמה מקומות, על־כן עקר רפואת הבת־מלך, בחינת נפש הישראלי הוא עשרה מיני נגינה, בחינת שמחה, כנ"ל.

וצריך לידע כל העשרה מיני דפיקין, וזה יודע על־ידי שיש לו כח בידיו לתן חכמה לכל הממנים שבעולם (כמו שכתב שם בהמעשה הנ"ל, עין שם) - כי הוא צריך לידע החולאת והנפילה של כל אחד ואחד. וזה בחינת ידיעת הדפק של הבת־מלך בחינת נפשות ישראל. וזה בחינת (במדבר כז, יח): "קח לך את יהושע... איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו", סמיכה בידים זה בחינת כח הנ"ל לתן חכמה בידיו, וזה "איש אשר רוח בו" - שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד, שיודע הרוח הדפק של כל אחד, שיודע בהדפיקין שהם בחינת רוח את כל החסרונות והחולאת שלהם ואיך לעסק ברפואתם, להמשיך להם תקון השמחה מבחינת עשרה מיני נגינה.