# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1017/64/8/

וזה בחינת דגים וחגבים אין טעונין שחיטה, ולמדו רבותינו ז"ל (רש"י חלין סז. בשם הלכות־גדולות) מפסוק (ויקרא יא, מו): "וכל נפש חיה הרמשת במים וכו' ולכל נפש השרצת" וכו', שחגבים אתקשו (השוו) לדגים, ועל־כן אין טעונין שחיטה, כי ענין המבצר של מים הנ"ל במעשה הנ"ל יש לרמז, שזה סוד החכמה והשכל שיש בחלל הפנוי שנתהוה על־ידי הצמצום, כידוע, ובתחלה צריך שתעין היטב בהתורה 'בא אל פרעה' (בסימן סד, לקוטי חלק א), ועין עוד מה שמצאתי מכתב־יד רבנו ז"ל בעצמו, שכתב התורה הנ"ל בלשונו הקדוש בעצמו (ונדפס בסוף לקוטי מוהר"ן), וזה בחינת המבצר של מים הנ"ל.

כי מבאר שם בהמעשה הנ"ל בזה הלשון: כי יש מבצר של מים ושם הם עשר חומות זו לפנים מזו וכלן של מים, וגם הקרקע שהולכין עליה שם בתוך המבצר הוא גם־כן של מים, וכן יש שם אילנות ופרות הכל של מים, ויפי המבצר וגדל החדוש של זה המבצר אין צריכין לספר, כי בודאי הוא חדוש נפלא מאד, מאחר שהוא מבצר של מים. ולכנס בתוך זה המבצר אי אפשר, כי יהיה נטבע במים מי שיכנס בו, מאחר שהוא כלו של מים, והבת מלכה הנ"ל ברחה לשם וכו', עין שם.

וכל זה יש לרמז שהוא סוד חלל הפנוי שצמצם אורו משם, שעל־ידי־זה נדמה שאין שם אור החכמה והשכל, ועל־כן באמת אי אפשר למצא שם אלקותו על־ידי שום חכמה ושכל, אבל באמת גם בהחלל הפנוי בעצמו יש אורו יתברך שהוא חכמה ושכל, רק שזה השכל הנעלם והנסתר בבחינת הצמצום של החלל הפנוי - אי אפשר להשיג ולהבין עתה עד לעתיד לבא, שיתגלה שהחלל הפנוי הוא (בראשית־רבה, כא, ה) כההוא קמצא דלבושיה מניה וביה (כאותו ארבה שלבושו הוא מגופו עצמו) (עץ־חיים, שער מז, פרק ב), שזהו בחינת (בראשית ל, לג): "וענתה בי צדקתי ביום מחר" וכו', בחינת (איוב יט, כד): "צדק לבשתי" וכו' (עין שם כל זה היטב), נמצא, שבאמת גם הצמצום בעצמו שהוא החלל הפנוי, גם הוא בחכמה נעשה, כמו כל הבריאה בעצמה שנעשית בחכמה, בחינת (תהלים קד, כד): "כלם בחכמה עשית", רק שאי אפשר להבין בזה העולם זה השכל - איך באמת יש גם בהחלל הפנוי אורו יתברך שהוא אור החכמה. ואף־על־פי־כן הוא פנוי כדי שיהיה מקום להבריאה. זה הדבר אי אפשר להשיג עתה בשכל אנושי בשום אפן עד לעתיד (כמבאר שם היטב, עין שם).

וזהו בחינת העשר חומות של מים הנ"ל, כי מים הוא בחינת חכמה ושכל, בחינת (ישעיה יא, ט): "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ושם בבחינת המים, הינו בבחינת החכמה והשכל האמת שיתגלה לעתיד, שם מבצר של מים, שהם עשר חומות של מים וכו', שהם בנינים נפלאים ונוראים וגן ופרות וכו'. והכל של מים. וזה אי אפשר להבין בשכלנו כלל איך בונין בנינים מהמים בעצמן, אך זהו בעצמו בחינה הנ"ל, בחינת חלל הפנוי הנ"ל, שבאמת יש בו שכל והכל נתהוה מן השכל שהוא בחינת מים, דהינו שכל הבריאה וכל הצמצום של הבריאה שהוא חלל הפנוי, הכל נתהוה בחסדו יתברך, שהוא בחינת מים, רק שאי אפשר להבין זאת. וזהו בחינת המבצר של מים הנ"ל שיש בו עשר חומות וכו' וכלן של מים, כי מים בחינת השכל הנ"ל. ועשר חומות מרמזין על כלל הבריאה שנברא בעשרה מאמרות, שהם בחינת עשרה תקונין, בחינת עשר ספירות, וכל אלו העשרה תקונין, עשר ספירות, עשרה מאמרות, שהם כלל כל הבריאה, לא היה באפשר להוציאם ולגלותם כי־אם על־ידי הצמצום של חלל הפנוי, כי־אם לא כן - לא היה מקום להבריאה כנ"ל, ואף־על־פי־כן באמת לאמתו גם שם בהחלל הפנוי בעצמו יש שכל ודעת, נמצא, שאינו פנוי רק שאי אפשר להבין זאת, כנ"ל.

נמצא, שכל הבריאה כלה וכל הצמצום של החלל הפנוי, הכל נתהוה מן המים בעצמן שהם בחינת השכל, אך שאי אפשר להבין זאת בשכל. ועל־כן באמת זה המבצר של מים הוא חדוש נפלא, ואין שום אדם שיוכל לכנס בו כי יהיה נטבע במים שאין להם סוף, כי בודאי אין מי שיוכל לכנס בתוך החלל הפנוי הנ"ל, לחקר בזה השכל כי יהיה נטבע שם, כי על זה נאמר (משלי ב, יט): "כל באיה לא ישובון" (כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל).

ועל־כן גם הבריאה בגשמיות - הכל נתהוה מן המים, כי השם־יתברך ברא המים תחלה לכל הבריאה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי חגיגה פרק ב, הלכה א): מתחלה היה העולם מים במים, ואחר־כך ברא כל הבריאה כלה מן המים, כמו שכתוב (בראשית א, ט): "יקוו המים וכו' ותראה היבשה" וכו'. נמצא, שהעפר בעצמו נתהוה מן המים, ואחר־כך ברא מן העפר כל תולדות הארץ, נמצא שהכל נתהוה מן המים, כי הארץ והעפר בעצמו נתהוה מן המים כנ"ל, וכמו שכתוב (תהלים קלו, ו): "לרקע הארץ על המים", וכל זה מרמז שהכל נתהוה ונשתלשל מבחינת העשר חומות של מים הנ"ל, שהם שרש כל הבריאה כלה שנתהוה בחכמה בתוך הצמצום, שצמצם אור חכמתו לצדדין, והחכמה הוא בחינת מים כנ"ל. ובאמת גם הצמצום בעצמו הוא ממים, כי גם בהצמצום נעלם ונסתר חכמה ושכל, רק שאי אפשר להשיגו. נמצא שהכל מן המים, שכל הבנינים שהם כלל הבריאה עם כל הצמצומים הכל ממים, כי הכל מן החכמה והשכל רק שאי אפשר להשיג זאת, כי אסור לחקר בבחינת חלל הפנוי, כנ"ל.

ועל־כן בזה העולם הגשמי עקר הבריאה הוא על יסוד העפר הגשמי, כי האדם הבעל־בחירה שהוא העקר, שבשבילו נברא הכל - הוא נברא על הארץ דיקא, כי הכרח לצמצם המים עד שיהיו נעשים עפר גשמי, כדי שיוכל האדם וכל הנבראים להתקים עליו, כי במים אי אפשר להאדם לכנס, כי שם הוא סוד השכל של הצמצום הנ"ל, שלא יתגלה עד לעתיד שיתקים (ישעיה יא, ט): "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" - 'כמים לים מכסים' דיקא, הינו שהדעת יתגלה ממש כמו המים המכסים את הים, שיש בהם בחינת עשר חומות של מים, שהם נמשכין מסוד השכל של הצמצום של חלל הפנוי כנ"ל, ולעתיד יתגלה זה הדעת, כי ידעו את ה' בשכל נפלא, שאף־על־פי שצמצם אורו לצדדין כדי שיהיה מקום לבריאה, אף־על־פי־כן לית אתר פנוי מניה והוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכו' (אין מקום שפנוי ממנו, כי הוא ממלא את כל העולמות וסובב סביב כל העולמות), כי ישיגו השכל של החלל הפנוי, וכל הדעת הזה יתמלא הארץ כמים לים מכסים דיקא, הינו שידעו שכל זה הוא כמו המים המכסים על הים, שיש שם עשר חומות, שעד הנה לא נתגלו בעולם, ואז ישיגו אותן העשר חומות. וכמו השגות אלו העשר חומות שהם בחינת מים המכסים על הים, כמו כן יזכו לדעת את ה', כי הכל בחינה אחת, כנ"ל.

כי כל זמן שאין נתגלה השכל של החלל הפנוי אי אפשר לדעת את ה' בשלמות, ועל־כן עתה עקר חיותנו הוא האמונה שמכניסין בנו הצדיקים האמתיים, שהם מקבלין הארת הדעת משם, מהשכל שיתגלה לעתיד, אבל לעתיד יתגלה זה הדעת והשכל איך גם בהחלל הפנוי נעלם אורו יתברך, ואז יתישבו כל הקשיות והספקות והבלבולים שקשה על השם־יתברך, אפלו הקשיות שנמשכין מהחלל הפנוי (כמבאר בהתורה 'בא אל פרעה הנ"ל', עין שם היטב), ועל־כן מדקדק היטב הפסוק: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" דיקא, כי הדעת הוא ממש בבחינת המים על הים, שהם סוד העשר חומות של מים, שהם סוד השכל של החלל הפנוי שיתגלה לעתיד, כנ"ל.

וכל העשרה מיני חצים הנ"ל נמשכין מבחינת שבירת כלים, שמשם נתהוו הקלפות, שהם בחינת כל החצים הנ"ל, ועקר השבירה היה בבחינת שם ב"ן שהוא בחינת עפר, ומים הוא בחינת שם מ"ה החדש, שמשם התקון כנ"ל, ועל־כן שם העשר חומות של מים שהם סוד השכל של החלל הפנוי שיתגלה לעתיד, שהוא בחינת התקון, כי עקר השבירה היתה מחמת גדל ההעלם, שנתעלם סוד השכל של הצמצום שמשם תקף הדין, ועל־ידי־זה התגברו הדינים שהם בחינת הסיגים שהיו בהכלים, ועל־ידי־זה לא יכלו לסבל האור, כי היה רב מכחם, ועל־ידי־זה נשברו ומשם נתהוו הקלפות, אבל לעתיד שיתגלה השכל של הצמצום של החלל הפנוי - יתתקן השבירה לגמרי ויתבטל כל הקלפות. נמצא, שגם הקשיות הנמשכין מרבוי אור, משבירת כלים, גם הם עקר כחם ויניקתם הוא מבחינת חלל הפנוי, הינו מהקשיות הנמשכין מחלל הפנוי שאי אפשר לישבן. כי עקר התהוות הקלפות שנעשו מהשבירה, עקר התהוותם וכחם מהתחלת הצמצום שהוא שרש הדין (והבן כל זה היטב), ועין היטב בכתבי האר"י ותמצא הדברים מבארים אם עיני שכל לך.

וכן רואין בחוש בענין הקשיות שכלם תלויים ונסבכים זה בזה, שגם הקשיות שאפשר לישבן הנמשכין מהקלפות שנתהוו מהשבירה - גם הם נשרשים ונסבכים בהקשיות של החלל הפנוי שאי אפשר לישבן, ועל־כן אסור לכנס בחקירות כלל, כי אפלו הקשיות שאפשר לישבן יכול כהרף עין לכנס מהם להקשיות שאי אפשר לישבן, כי הכל תלוי זה בזה, כי גם הקלפות שנתהוו מהשבירה עקר שרשם וכחם מתחלת הצמצום של החלל הפנוי כנ"ל, כי־אם לא היה נעלם סוד הצמצום, לא היה שום התהוות הקלפות כלל כנ"ל, ועל־כן לעתיד שיתגלה סוד השכל של הצמצום באמת יתבטלו הקלפות לגמרי, ויתקים "בלע המות לנצח" (ישעיה כה, ח), "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב), וכנ"ל.

וזה בחינת שם מ"ה החדש - שהוא בחינת עולם התקון הנמשך מבחינת עתיק, שעקר שלמות התקון יהיה נשלם רק לעתיד, אבל אף־על־פי שכבר התחיל התקון בשעת התהוות הבריאה כמובן בכתבים, שזהו בחינת סוד שם מ"ה החדש - שהמשיך לתקן הכלים ומשם נתהוה כל האצילות וכל הבריאה כלה, אך אף־על־פי־כן עדין נשארו כמה ניצוצין בהקלפות בשביל הבחירה, שלא ישלמו להתברר עד ביאת המשיח.

ומחמת אלו הניצוצות שלא נתבררו עדין שהם בחינת שברי כלים ש לא נתתקנו עדין בשביל הבחירה, מחמת שבהם לא האיר עדין בשלמות השכל של החלל הפנוי שזה עקר התקון כנ"ל. מחמת זה יש עדין אחיזת הקלפות שהם הקשיות והכפירות של כל המחקרים, שמשם עקר כח היצר־הרע, כמבאר אצלנו כמה פעמים (תפלת המנחה הלכה ד, יד) ומשם כל העשרה מיני חצים הנ"ל שנמשכין משבירת כלים שלא נתבררו עדין כנ"ל, ועל־כן אף־על־פי שברחה הבת־מלך לתוך עשר חומות של מים, שהם בחינת התקון כנ"ל, אף־על־פי־כן הגיע אליה לשם כל העשרה מיני חצים, שיש להם כח מהדינים שלא נתבררו עדין כנ"ל, ובזה אנו עוסקין כל ימינו לברר הטוב מהרע, לברר ולתקן שארי הניצוצות הנ"ל, כדי להוציא החצים מהבת־מלך ולרפאותה, כי כל אחד לפי עוונותיו חס ושלום, כן נותן כח בשברי כלים ומתגברים החצים בהשכינה, כביכול, חס ושלום, בבחינת (תהלים לח, ג): "כי חציך נחתו בי", בחינת (איכה ג, יב): "דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ", הנאמר בעת הגלות שהיה על־ידי עוונות ישראל. ועל זה נאמר (ישעיה נג, ג־ה): "והוא מחלל מפשענו מדכא מעונתינו וכו', איש מכאבות וידוע חלי", הנאמר על נשמת משיח דסביל מרעין ומכתשין (שהוא סובל מחלות ונגעים), שהוא מלכות דקדשה בחינת בת־מלך הנ"ל, שסובלת כאבים וענויים וכו' מעשרה מיני חצים הנ"ל.

וכן להפך, כל אחד כפי תשובתו וכפי מעשיו הטובים כן הוא מוסיף כח בהצדיק העוסק ברפואת הבת־מלך להוציא ממנה כל החצים ולרפאותה. וכל זמן הגלות נאמר על השכינה וכנסת ישראל (איכה ב, יג): "כי גדול כים שברך מי ירפא לך". וכתיב (ירמיה ח, כב): "הצרי אין בגלעד אם רפא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארכת בת עמי", וכתיב (ישעיה א, ה־ו): "כל ראש לחלי וכל לבב דוי, מכף רגל ועד ראש אין בו מתם פצע וחבורה" וכו', הכל מחצים הנ"ל, ולעתיד יתקים (דברים לב, לט): "מחצתי ואני ארפא", במה שמוחץ הוא רופא. בבחינת (שם פסוק מא): "ותאחז במשפט ידי", הנאמר שם בענין, שהוא מה שזורק חץ ומחזירה, שעל־ידי־זה הוא רופא הבת־מלך כנ"ל, שזהו בחינת המתקת הדינים בשרשן, כנ"ל.