# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1039/62/

יש לרמז במצוה זו ענין מה שכתב רבנו ז"ל, במאמר המתחיל 'פרקא תליתאה דספרא דצניעותא - ט תקונין יקירין' וכו' (סימן כ), עין שם מה שכתוב שם, שבשעת התפלה צריכין להתפלל רק ברחמים ותחנונים, ולעמד כרש ולבלי להשתמש במעשיו הטובים כלל, רק בשעת הקהלה כשהעדה מתאספים, אז צריכין להשתמש עם המטה־עז של המעשים טובים, להכניע הרע שבעדה, אבל בשעת התפלה צריכין לעמד כרש ואביון ולהתפלל בתחנונים, וזה טעות טעה משה רבנו, עליו השלום וכו', עין שם:

ויש לרמז ענין זה במצוה זו, שצותה התורה ש לא יהיה כלי־גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב, ה), הינו בשעת התפלה צריך לעמד כרש ולדבר דברי רכות ותחנונים ולא להשתמש במטה עז וכו' כנ"ל, וזה בחינת אשה - שהיא בחינת חלוש כח, ודבריהם דברי רכות, ובשביל זה התפלה מכנה בשם "אשה", בחינת (משלי לא, ל): "אשה יראת ה'", כמובא (סימן מט), כי בשעת התפלה צריך להיות בבחינת אשה, בחינת מקבל, שהיא בחינת חלוש כח, הינו שלא ישתמש בשום כח של מעשיו הטובים, רק יהיה בבחינת חלישות כח כאלו אין לו שום כח, רק יתפלל דברי רכות ותחנונים כרש ואביון, וזהו האסור של לא יהיה כלי־גבר על אשה, הינו בשעת התפלה שאז הוא בבחינת אשה כנ"ל, אז צריך שלא יהיה עליו כלי־גבר - שלא ישתמש בכח וגבורה של מעשיו הטובים כנ"ל, וכן להפך, לא ילבש גבר וכו' - הינו בשעה שהוא צריך להיות בבחינת גבר, הינו בשעת הקהל, שאז צריך להיות בבחינת גבר לעמד כגבור - להשתמש במטה עז של מעשיו הטובים, להכניע הרע שבעדה כנ"ל, אז אסור לו ללבש שמלת אשה - כי אז צריך להיות כגבור ערוך למלחמה ולא יהיה בבחינת אשה, בחינת חלישות כח, וכנ"ל.

והכלל, כי צריך לזהר בזה שלא לטעות עצמו להפך הדבר, חס ושלום, רק שבשעת התפלה יעמד כרש, ולא ישתמש בכחו וגבורתו של מעשיו הטובים, ובשעה שרוצה להכניע הרע שבעדה צריך לעמד כגבור ולא בהפך, חס ושלום, וזה מרמז במצוה זו, כנ"ל. וזה שפרש רש"י במצוה זו שתי פעמים לא ילבש גבר וכו', שדבר זה גורם לנאוף, כי כשמחליף, חס ושלום, אזי אין נכנע הרע שבעדה, כמבאר היטב במאמר הנ"ל, ועקר הרע הוא תאות נאוף - כי 'עקרא דיצרא בישא לגלאה ערין' (זהר ויקרא טו:). נמצא, שדבר זה גורם לנאוף, כי לא נכנע הרע, שהוא בחינת תאות נאוף, שהוא עקר הרע, כנ"ל.

ובזה מובן קצת מה שכתב שם רבנו ז"ל במאמר הנ"ל, על פסוק (במדבר כ, יד): "אתה ידעת את כל התלאה" וכו', "אתה ידעת" דיקא וכו' "ונצעק" וכו' - הינו תקון תאות נאוף. ולכאורה אין שיכות לענין זה שם, עין שם, כי אינו מדבר מקדם מענין זה שם כלל, אך באמת יש לקשר הענין שם, כי מה שמבאר שם להכניע הרע שבעדה, הינו תאוה זו של נאוף, חס ושלום, שהוא עקר הרע כנ"ל, ואזי כשמכניעין הרע הזה, אזי אחר־כך כשממשיכין תורה, אזי יכולין לקבל אחר־כך כח מאדום, כי הוא ממנה על פגם הברית, ועל־כן כשמכניעין הרע שבעדה, שהוא פגם הברית כנ"ל, אזי אדום בעצמו נותן לנו כח לכבש ארץ־ישראל, כי "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו" (משלי טז, ז), דהינו הבעל־דבר, כמובא (בראשית־רבה נד, א), שהוא אדום, כי הסטרא־אחרא כשמכניעין אותה, אזי היא בעצמה נעשית בעל כרחה מרכבה לקדשה ונותנת כח וסיוע לקדשה. ועל־כן שלחו ישראל לאדום והיו מרמזים לו ענין זה - אתה ידעת "ונצעק" וכו', הינו שכבר קבלו ענשם ותקנו פגם הזה, על־כן ראוי לו לעזר להם כנ"ל, אבל הוא לא רצה לעזר להם - מחמת הטעות הנ"ל שהשתמש במטה עז בשעת התפלה ולא להכניע הרע שבעדה, וכמבאר שם היטב, עין שם, כי צריכין שלא להשתמש במטה עז של המעשים טובים בשעת התפלה רק בשעת הקהל, ואז הוא מכניע הרע שבעדה, שהוא פגם הברית, ואז יכולין לקבל כח מאדום לכבש ארץ־ישראל, וכנ"ל, ברוך ה' לעולם, אמן ואמן: