# הלכה ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1039/63/

על־פי המאמר 'האי מאן דבעי למינסב אתתא' וכו', עין שם בלקוטי הראשון (סימן כט).

מבאר שם, שהבגדים הם בחינת תקון הברית, שהוא כלליות הגידין. וזהו בחינת בגדים, בחינת (קהלת ט, ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" – בגידיך וכו'. על־כן הזהירה תורה שלא ילבש גבר שמלת אשה, וכן להפך - "כי תועבת ה"' וכו' (דברים כב, ה), כי כשלובש בגדי אשה, או להפך - הוא נאוף ממש, כי הבגדים בעצמן הם בבחינת ברית, כלליות הגידין, כנ"ל; כי עקר פגם הברית הוא פגם הדעת, כידוע, והבגדים נמשכין מן הדעת, כי הם בחינת מקיפים של הדעת, וכשפוגמין בהבגדים - פוגמין בהדעת ממש, שהוא פגם הברית:

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (נזיר נט.): 'המעביר שער שעל בית השחי וכו' - עובר משום לא ילבש גבר' וכו', כי השערות הם מותרי מחין והם בבחינת לבושין, כמובן במאמר הנ"ל בסופו, בחינת (דניאל ז, ט): "לבושה כתלג חור ושער ראשה כעמר נקא" (לבושו לבן כשלג ושער ראשו לבן כצמר נקי).

ועל־כן בספירה, שאז צריכין לטהר עצמן מדם נדות, שהוא זהמת מצרים, על־כן אז אסור לגלח השערות (ארח־חיים, סימן תצג, סעיף ב, ובשערי־תשובה סעיף־קטן ד), כי השערות הם בחינת (שופטים טז, יט): "שבע מחלפות ראשו", הנאמר בשמשון שהיה "נזיר אלקים" (שם יג, ה), שהם בחינת שבע מדות החולפין ועוברים במחשבה שבמח, ובספירה אז צריכין לספר שבע שבתות, שהם בחינת שבע מדות - לזכך ולטהר את המדות, שעל־ידי־זה מטהרין עצמן ואת הבגדים מדם נדות הנאמר במאמר הנ"ל, עין שם, ואז מחמת שעוסקין לטהר ולקדש המח והדעת מזהמת מצרים, על־כן אז מתגברין הדינים ביותר, כי כלם במחשבה איתברירו (הכל מתברר במחשבה) (זהר פקודי רנד:), ואז צריכין לשמר את השערות ואסור לגלחם - כדי שינקו כל המותרות שבמח, כדי שלא ישאר שום מותרות במח, כי אז צריכין לזכך המח, ואז מתעוררין שמרי המח לעלות אל המח, ועל־כן צריכין אז השערות כדי שינקו כל המותרות, כדי שלא ישאר המותרות במח:

וזה בחינת אסור גלוח השערות של הנזיר (במדבר ו, ה), כי 'הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין' (נזיר ב.). נמצא, שעקר הנזירות בא בשביל תקון הברית שהוא תקון הדעת, ועל־כן צריכין לזהר אז שלא לגלח את השערות כדי שינקו כל המותרות וכו' כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת אסור גלוח השערות בימי הספירה, כי סופרין הימים לעמר, והעמר היה מנחת שעורים, שהוא בחינת מנחת קנאות של בדיקת הסוטה, שעל־ידי־זה נטהרת אשה לבעלה, וכמובא בזהר הקדוש (אמור צז.): ובהאי מנחת קנאות אתחברת אשת חיל בבעלה (ובמנחת קנאות הזאת מתחברת האשה בבעלה). ועל־כן בימי הספירה שסופרין להקרבת העמר שעורים, שהוא מנחת קנאות, אז צריכין לזהר שלא לגלח השערות כמו הנזיר, כי הנזירות בא גם־כן על־ידי מנחת קנאות, כנ"ל:

ועל־כן מחמת שהשער של בית השחי וכו' - שהם שערות שבגוף, שלשם נמשך עקר המותרות של המח, כי המח מתפשט בכל הגוף, ושם בבית השחי ובית הערוה, שהם מלאים זעה - שם עקר המותרות - על־כן אסור להשחיתם, כדי שלא יתגבר המותרות על המח, חס ושלום, שזהו בחינת פגם הברית, שהוא פגם הדעת, ועל־כן עובר על זה משום לא ילבש גבר וכו', שהאסור הזה הוא בשביל שמירת הברית, שהיא שמירת הדעת, כנ"ל:

הלכות לא ילבש גבר הלכה ד - נכללת בהלכות גלוח הלכה ד (אות י).

והלכה ה - בהלכות רבית, הלכה ה (אות נב):