# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1064/61/2/

וזה ענין מסירת נפש על קדוש השם - שאסור למסר נפשו להרגה ממש על כל העברות שבתורה, חוץ משלשה הנ"ל, כי כל התורה כלה היא בחינת רחמים וחיים, כמו שכתוב (דברים ל, כ): "כי הוא חייך וארך ימיך", וכמו שכתוב (משלי ג, יח): "עץ חיים היא למחזיקים בה" וכו'. ועקר התורה נתנה בשביל לזכות לחיים ולהעביר סטרא דמותא, לתקן חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שעל־ידי־זה הביא מיתה לעולם, כי התורה היא בחינת חיים כנ"ל. ועל־כן כל התורה כלה נדחית בשביל החיים, כי התורה נתנה לחיים ולא למות, כמו שכתוב (ויקרא יח, ה): "וחי בהם" - ולא שימות בהם (יומא פה:). כי עקר התורה נתנה בשביל החיים ולהעביר ולהכניע סטרא דמותא כנ"ל.

וזה בחינת תפלה, בבחינת רחמים, שהוא בחינת דעת - כי עקר הרחמים תלוי בדעת כנ"ל. כי התפלה היא בחינת מסירת נפש, כמו שכתוב (תהלים כה, א): "אליך ה' נפשי אשא", כי צריכין להתפלל במסירת נפש, כמובא בספרים (סימן פ). וכן כל המצוות צריכין לעשות במסירת נפש, והמסירת נפש של כל מצוה ומצוה זה בחינת תפלה, שהוא בחינת דבקות, בחינת מסירת נפש, בחינת "אליך ה' נפשי אשא" כנ"ל.

אבל התפלה שהיא בחינת מסירת נפש, וכן מסירת נפש של כל מצוה ומצוה צריך להיות בבחינת (יחזקאל א, יד): "והחיות רצוא ושוב", שהוא בחינת רחמים ודעת, בחינת חיים וחסד כדי להשאר בחיים ולא למות, חס ושלום, שהוא בחינת דין, כי 'רצוא' - דא נוריאל. 'ושוב' - דא מטטרון שר הפנים. נוריאל זה בחינת דין, בחינת נור דלוק (זהר בראשית כג:): מ'טטרון ש'ר ה'פנים, ראשי תבות 'משה' זה בחינת רחמים ודעת, כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר, סימן י"ג.

נמצא, שעקר הרחמים הוא כשהוא בבחינת רצוא ושוב, דהינו שחוזר מדבקותו וממסירת נפשו לה' אל הגוף, שזה בחינת 'ושוב', שהוא בחינת רחמים כנ"ל, כי הרחמים והדעת הוא בחינת חיים, כמו שכתוב: "חיים וחסד" וכו'. וכמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה" וכו', כי עקר הרחמים הוא כשנמשך הרחמנות לתוך בחינת הדין להמתיק כל הדינים - זהו עקר בחינת הרחמים והדעת.

וזה בחינת חיים, דהינו חבור הנשמה והגוף, כי הנשמה הוא הדעת והרחמים, והגוף הוא בחינת דין וכסילות, וכשמתחבר הנשמה עם הגוף, שזה בחינת חיים, אזי הנשמה מחיה את הגוף, דהינו שהנשמה שהיא הדעת והרחמים, היא ממתקת את הגוף שהוא בחינת דין, ואזי יש חיות להגוף גם־כן על־ידי הרחמים, שהיא הנשמה שמחברת בו, שהיא ממתקת את הגוף גם־כן ומהפכת אותו לרחמים, וזה עקר החיים כנ"ל, אבל כשהנשמה מסתלקת, חס ושלום, אזי נשאר הגוף בבחינת דין, שהוא בחינת מיתה.

וזהו בחינת מה שנאמר בזהר הנ"ל, "רצוא" - דא נוריאל, הינו דין. "ושוב" - דא מט"ט, הינו רחמים כנ"ל, כי כשהוא בבחינת רצוא - שמוסר נפשו לה', אזי הוא בחינת דין, כי כשהנפש עולה לה', אזי נשאר הגוף בבחינת דין ומיתה כנ"ל, אבל כשהוא בבחינת "ושוב", זהו בחינת רחמים, כי כשחוזרת הנשמה אל הגוף, אזי נמשך רחמים וחיים להמתיק הדין שהוא סטרא דגופא. וזהו עקר הרחמים, כשנמשך הרחמים להמתיק הדין כנ"ל.

ועל־כן אנו צריכין שיהיה כל עבודתנו ומסירת נפשנו לה', בבחינת (יחזקאל א, יד): "והחיות רצוא ושוב", דהינו להעלות הנפש לה', להמשיך משם רחמים וחיים. ואחר־כך לחזר אל הגוף, כדי להחיות הגוף ולהמתיקו כנ"ל, כי זה עקר הרחמים והחיים - להמשיך החיים ממקור החיים אל העולמות התחתונים שהם בחינת גוף, כי השם־יתברך רוצה בעבודתנו, כמו שכתוב: "ואבית תהלה מגושי עפר מקרוצי חמר" וכו'. ואינו חפץ בבטול העולם, חס ושלום, וכשהתפלה והמסירת נפש של כל המצוות הוא בבחינה זו, בבחינת רצוא ושוב - זה בחינת תפלה, בבחינת רחמים ודעת שהוא בחינת חיים, וכנ"ל.

ועל־כן אנו מצוין על כל עברות שבתורה יעבר ואל יהרג, כי התורה נדחית מפני החיים, כמו שכתוב: "וחי בהם" – 'ולא שימות בהם', כי עקר התורה נתנה בשביל החיים - כדי שעל־ידי התורה והמצוות יהיה נמשך חיים ודעת לתוך הגוף, שהוא בחינת דין להמתיק כל הדינים וכו' כנ"ל.

אבל על שלש עברות שהם, גלוי עריות ועבודה־זרה ושפיכות דמים הוא צריך להרג ולא לעבר, כי כל אלו השלש עברות הם בחינת תאות נאוף, פגם התפלה. וכמובא בתקונים, שאלו השלש עברות הם בחינת כבד, מרה, טחול, והם כלם כלולים בתאות נאוף, כמו שמבאר אותם שם בתקונים בפרוש, עין שם (בתקון נו, פט. ובזהר בראשית כז:). וכן מבאר בכמה מקומות.

כי עבודה־זרה ונאוף הם בחינה אחת, בבחינת (משלי כה, ט): "וסוד אחר אל תגל". ומאן דגלי עריין, הכי איהו מתגלי בין אנון עריין דאנון אלהים אחרים (תקוני־זהר תקון נו, צ.), וכמו שאמר רבנו ז"ל (סימן לו). וכן שפיכות דמים הוא גם־כן בחינת פגם נאוף, כי מי שפוגם בברית, הוא כשופך דמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה יג.): 'כל המוציא זרע לבטלה, הוא כשופך דמים'. וכן מי שאינו עוסק בפריה ורביה שהוא גם־כן בחינת פגם הברית, הוא גם־כן שופך דמים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סג:). נמצא, שפגם הברית הוא בחינת שלש עברות הנ"ל שהם בחינת כבד, מרה, טחול, שהם בחינת קטרוגין דשלש תפלות, שהם בחינת מח, לב, ראה, כמובא בתקונים (תקון כא, סג.). כי שלש תפלות הם בחינת שלשה מחין, שלשה מיני רחמנות. ושלש עברות הנ"ל הם בחינת פגם נאוף שהוא בחינת פגם השלשה מחין, פגם השלשה מיני רחמנות, שהוא פגם השלש תפלות כנ"ל.

ועל־כן כנגד אלו השלש עברות, חס ושלום, צריכין למסר נפשו ממש, למות על קדוש השם, כי כשיש תאות נאוף, חס ושלום, ואזי ה'תפלה־בבחינת־דין' וכו', אזי צריכין בעל־כח שיתפלל 'תפלה־בבחינת־דין', והתפלה הזאת עומדת לו בצוארו וכו' כנ"ל. וזה בחינת מסירת נפש למיתה ממש בשביל שלש עברות הנ"ל, כי כשמתגברין אלו השלש עברות, חס ושלום, שהם בחינת פגם נאוף כנ"ל, אזי צריכין להתפלל דיקא 'תפלה־בבחינת־דין' וצריכין לזה בעל־כח גדול כנ"ל. וזה בחינת מסירת נפש למיתה ממש, שזה בחינת 'תפלה־בבחינת־דין', שזה בחינת רצוא לבד בלי ושוב, כי כשמוסר נפשו ממש למיתה בחינת רצוא לבד, אזי הוא בחינת דין, כי כשהנשמה עולה למעלה, נשאר הגוף מת בבחינת דין ואזי הסטרא־אחרא רוצה לבלע אותו הגוף מת, כי אחיזתו הוא רק בבחינת מיתה כידוע, אבל זה הגוף מת, של זה הקדוש שמסר נפשו על קדוש ה', הוא עומד לו להסטרא־אחרא בצוארו, בבית הבליעה שלו, עד שהוא מכרח לתן הקאות - להקיא כל הקדשות שבלע, בבחינת (איוב כ, טו): "חיל בלע ויקאנו", כמבאר שם במאמר הנ"ל לענין 'תפלה־בבחינת־דין' של הבעל־כח, כמו כן ממש זה הקדוש שמסר נפשו על קדוש השם בשביל שלש עברות הנ"ל, גופו הנפטר בקדשה, הוא עומד לו בצוארו, בבית הבליעה שלו, עד שמכרח להקיא כל מה שבלע, כי מסירת נפש למיתה ממש על קדוש ה' הוא בחינת תפלה, בבחינת דין, בבחינת רצוא לבד כנ"ל. ועל־ידי־זה בעצמו שמוסר נפשו על קדוש ה' הוא בחינת בעל־כח, בחינת גברי כח עשי דברו וכו'. ועל־כן על־ידי מסירת נפשו של זה הקדוש, שהוא בחינת 'תפלה־בבחינת־דין' של הבעל־כח, על־ידי־זה הוא מוציא כל הקדשות שבלעה הסטרא־אחרא.

וזה שמובא בכתבי האר"י ז"ל (עץ חיים שער לט פרק א), שעקר עלית ניצוצי הקדשה הוא על־ידי עשרה הרוגי מלכות, כי על־ידי המסירת נפש על קדוש ה' של העשרה הרוגי מלכות, שהוא בחינת 'תפלה־בבחינת־דין', על־ידי־זה גופם הקדוש שנשאר בבחינת דין אחר הסתלקות הנפש על קדוש השם, עמדה להסטרא־אחרא בצוארה, בבית הבליעה שלה, עד שהיא מכרחת להקיא כל הניצוצות שבלעה מן הקדשה. ועד היום, בכל עת שאנו מזכירין כח העשרה הרוגי מלכות - אנו מוציאין הקדשה מהסטרא־אחרא, והכל על־ידי בחינה הנ"ל.

וזה בחינת מה שכתוב בזהר, שהגוף של העשרה הרוגי מלוכה נמסר להסטרא־אחרא, למלכי האמות, והנשמה עלתה למעלה, כמו שכתוב בפרשת (ויקרא) [פקודי] בסוד הקרבן: 'כלא סליק לאתריה', עין שם (בדף רנד:). והדבר תמוה, לכאורה, איך שיך שגופם הקדושים של הצדיקים נוראים כאלו יהיה נמסר להסטרא־אחרא, חס ושלום? אך על־פי הנ"ל מבאר היטב על נכון, שהגופים שלהם נמסר להסטרא־אחרא, הינו שהגופים שלהם נמסרו בכונה להסטרא־אחרא שתבלע אותם, בבחינת (שמות ז, ט): "והשלך לפני פרעה יהי לתנין", הנאמר שם בדברי רבנו ז"ל, כי על־ידי־זה שנמסרו גופיהם להסטרא־אחרא לבלעם, על־ידי־זה עמדו להסטרא־אחרא בצוארו, בבית הבליעה שלו. ועל־ידי־זה היא מקיאה כל הקדשות שבלעה כנ"ל, עין שם היטב במאמר הנ"ל, וזהו בחינה של כל הקדושים כנ"ל.

ועל־כן דיקא על שלש עברות אלו צריכין למות על קדוש השם, כי הם בחינת תאות נאוף. וכשיש תאות נאוף, אז צריכין 'תפלה־בבחינת־דין' של הבעל־כח, שהוא בחינת מסירת נפש למיתה ממש על קדוש השם כנ"ל.