# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1064/61/3/

וכן כשהעכו"ם מכון להעבירו על דת והוא בפרהסיא, או בשעת הגזרה - אזי יהרג ואל יעבר, אפלו אערקתא דמסאנא, כי כשהעכו"ם מכון להעבירו על דת, אזי הוא שעת מלחמה, וצריכין ללחם עמהם לנצחם. ועקר המלחמה הוא על־ידי בחינת 'תפלה־בבחינת־דין', שעל־ידי־זה מוציאין מהם כל הקדשות שבלעו ומכניעין אותם. ועל־כן צריכין למסר נפשו על קדוש ה' להרג, שזהו בחינת תפלה, בבחינת דין כנ"ל. ועל־ידי־זה מכניעין אותם כנ"ל, כי עקר חיותם והתגברותם הוא כשיונקים מן הקדשה שבלעו, אבל כשמוציאין מהם הקדשה שבלעו - אזי נכנעים.

כי באמת אין להם שום ממשלה עלינו להעביר אותנו על דת, חס ושלום, כי אפלו עכשיו בגלות, שנתן להם השם־יתברך ממשלה עלינו ומסר אותנו תחת ממשלתם - אין להם שליטה עלינו, כי־אם בגופנו, אבל לא בנשמותינו, חס ושלום, כי יניקת הסטרא־אחרא והעכו"ם הוא רק מבחינת דין, שהוא סטרא דגופא. ועל־כן אין להם ממשלה כי־אם על הגופים לבד ולא על הנשמות, שהם בחינת רחמים וחיים, כי משם אין להם יניקה כלל. ועל־כן אין להם שום כח מצד עקר ממשלתם למשל עלינו, חס ושלום, בדבר הנוגע כנגד דת תורתנו הקדושה שהוא סטרא דנשמתא, כי עקר חיות ומזון הנשמה הוא מצוות התורה הקדושה, כי בבחינת הנשמה שהוא בחינת התורה, בחינת דעת, בחינת רחמים שם אין להם שום יניקה, כי עקר יניקתם בבחינת דין, שהוא סטרא דגופא כנ"ל, כי זה כלל, שאין להם שום כח להתגבר על הקדשה, חס ושלום, כי־אם כשיונקים משם, חס ושלום, ומאחר שאין להם יניקה מבחינת רחמים, בחינת דעת, בחינת התורה, בחינת הנשמה, על־כן אין להם שום כח להתגבר כנגד הדת, לבטל, חס ושלום, שום דבר מהתורה הקדושה.

וזה שאמרו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנאצר - מלכא נבוכדנאצר (דניאל ג, טז). ואמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה לג, ו): 'אם מלכא וכו', אלא למסים וארנוניות אנת מלך עלינו, אבל כנגד התורה אתה נבוכדנאצר – אנת וכלבא שוין'. כי באמת אין לו שום ממשלה, רק בהגופים - לתן להם מס וכיוצא. אבל בדת תורתנו הוא וכלבא שוין, כי אין לו שום ממשלה עלינו בזה כנ"ל. וכמו שכתוב (קהלת ח, ב): "אני פי מלך שמר, ועל דברת שבועת אלקים", וכמו שפרש רש"י שם, עין שם.

ועל־כן כשהעכו"ם מתגברים עלינו, חס ושלום, ורוצים להעבירנו על דת, חס ושלום, זה סימן שהתגברה הסטרא־אחרא וינקה מבחינת הרחמים והדעת, שהוא בחינת התורה סטרא דנשמתא, אשר על־ידי־זה התגברו עלינו בדת תורתנו ורוצים להעבירנו על דת, חס ושלום, כי בלא זה, הינו אם לא היה להם יניקה מבחינת הרחמים וכו', לא היו מתגברים על זה להעביר על דת, כי עקר התגברות על הקדשה הוא רק כשיש להם יניקה משם כנ"ל. נמצא, כשהעכו"ם רוצים להעביר ישראל על דת, חס ושלום, אזי יש להם יניקה מן הרחמנות, וכשיש להם יניקה מן הרחמנות, אזי צריכין להתפלל 'תפלה־בבחינת־דין', כמבאר שם במאמר הנ"ל. ועל־כן צריכין להרג ולא לעבר, שזהו בחינת 'תפלה־בבחינת־דין' כנ"ל, שעל־ידי־זה מוציאין מהם כל הקדשות והניצוצות שבלעו, אשר על־ידי־זה התגברו עלינו עד שרצו להעבירנו על דת כנ"ל, ועל־ידי מסירת נפש למיתה ממש שהיא בחינת 'תפלה־בבחינת־דין', על־ידי־זה מוציאין מהם כל החיות והקדשה שבלעו כנ"ל. כי מניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא (סנהדרין לט.), כמו שאמרו רבותינו ז"ל (רש"י במדבר לא, יח) אצל בלעם - הוא תפס אמנותם, כי אין כח לישראל אלא בפה וכו' (מכילתא בשלח). על־כן תפסו אמנותו והרגו אותו בחרב, כי ישראל אין להם כח אלא בפה, דהינו תפלה שהוא בחינת רחמים ותחנונים. ועכו"ם עקר כחם על־ידי חרב שהוא בחינת דין. ובלעם היה לו יניקה מן הדעת, כמובא (לקוטי תורה פרשת בלק), והיה רוצה לנק מן הרחמים, בחינת תפלה, ועל־ידי־זה היה רוצה להתגבר על ישראל בתאות נאוף, חס ושלום, כמו שכתוב (במדבר לא, טז): "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" וכו', כי עקר התגברות תאוה זו הוא על־ידי שהם יונקים מן הרחמנות, חס ושלום, כנ"ל.

ועל־כן באו ישראל עליו על־ידי בחינת דין, כי הכנעת בלעם דהינו תאות נאוף, חס ושלום, היה על־ידי פינחס שהתפלל 'תפלה־בבחינת־דין' כנ"ל. ועל־כן גם בגשמיות הרג פינחס את בלעם בחרב, כמו שכתוב (במדבר לא, ח): "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב". ואמרו רבותינו ז"ל (זהר בלק קצג:) שפינחס הרגו, כי פינחס הכניע אותו תחלה על־ידי ה'תפלה־בבחינת־דין' שהתפלל, בחינת (תהלים קו, ל): "ויעמד פינחס ויפלל", שעל־ידי־זה הוציא כל הקדשה מהסטרא־אחרא, שזהו בחינת הכנעתה, ואזי נכנע בלעם בשרשו. ואחר־כך הכניעו אותו לגמרי גם למטה והרגו בחרב ממש, שהוא בחינת דין, כי עקר הכנעתו על־ידי־זה כנ"ל.

כי עקר התגברותו עלינו, חס ושלום, הוא כשהם יונקים מן הרחמים שהוא סטרא דילן כנ"ל. על־ידי־זה אנו צריכים לבוא עליהם, על־ידי בחינת דין שהוא סטרא דידהו, הינו על־ידי 'תפלה־בבחינת־דין' שהוא בחינת חרב פיפיות, שעל־ידי־זה מוציאין כל הקדשות מהם ומכניעים אותם כנ"ל. וזה בחינת (תהלים קמט, ו־ז): "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגוים" וכו', כי על־ידי 'תפלה־בבחינת־דין' של הבעל־כח, שהוא בחינת חרב פיפיות, על־ידי־זה מכניעין אותם ועושין בהם נקמה, כי מוציאין כל הקדשה מהם כנ"ל. ועל־כן בכל עת שהם מתגברים ורוצים להעביר על דת, חס ושלום, שזהו על־ידי שהם יונקים מן הרחמים כנ"ל, על־כן צריכים להרג ולא לעבר, שזהו בחינת 'תפלה־בבחינת־דין', ועל־ידי־זה מכניעין אותם כנ"ל.