# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1064/61/6/

על כל העברות שבתורה יעבר ואל יהרג, כי הדבקות והמסירת נפש לה' צריך להיות בבחינת רצוא ושוב, בבחינת חיים ורחמים, כי השם־יתברך רוצה בישוב העולם וכו'. וזה בחינת פגם נדב ואביהוא שיצאו חוץ להגבול, שמסרו נפשם לה' יותר מהראוי, בבחינת רצוא לבד, כמו שכתוב (ויקרא טז, א): "בקרבתם לפני ה' וימתו", כי באמת מסרו נפשם על קדוש ה', כמו שכתוב (שם י, ג): "בקרבי אקדש", אבל אף־על־פי־כן פגמו בזה בעצמו, כי אסור למסר נפשו למיתה ממש, אפלו על קדוש ה' שלא בשעת הצרך, וכפי המבאר בשלחן ערוך כנ"ל. וזהו בעצמו הפגם שאמרו רבותינו ז"ל (זהר צו לג:): 'ובגין דלא אתנסיבו', כי לא עסקו בישוב העולם. וזהו גם־כן בחינת פגם הברית, כמובא. ועל־כן נכשלו גם־כן בזה שמסרו נפשם על קדוש ה' שלא בשעת הצרך, שזהו בחינת 'תפלה־בבחינת־דין'.

ועל־כן היה התקון על־ידי פינחס, כי פינחס זכה לנשמת נדב ואביהוא בעת שקנא על מעשה זמרי, כמובא (שם אחרי נז.). כי פינחס התפלל 'תפלה־בבחינת־דין' בעת הצרך שהוא בחינת ה'תפלה־בבחינת־דין' של הבעל־כח שהוא תקון הברית. ובזה תקן פגם נדב ואביהוא שהתפללו 'תפלה־בבחינת־דין' שלא בעת הצרך, דהינו שמסרו נפשם ממש בחנם שלא בעת הצרך, שזה בחינת 'תפלה־בבחינת־דין' כנ"ל. ופגמו בברית על־ידי שלא היו נשואים. ועל־כן זכה אז פינחס לנשמתם, כי הוא תקן הפגם שלהם כנ"ל.