# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1064/62/5/

ועל־כן בשביל גלוי עריות גם־כן יהרג ואל יעבר, כי גוף ונפש שהם בחינת ישראל ועכו"ם כנ"ל, שזה בחינת כלל כל הבריאה עם קדם הבריאה, זה בחינת איש ואשה, כי איש ואשה הם בחינת גוף ונשמה, חמר וצורה, כמובא (זהר לך לך עט.). ועל־כן שמירת הברית הוא יסוד כל התורה כלה, כי זה עקר כלל כל התורה להכניע החמר לגבי הצורה, הגוף לגבי הנפש כנ"ל. ועל־כן פגם הברית הוא פגם האמונה, כמובא בדברי רבנו ז"ל, כמה פעמים (סימן לו), כמו שכתוב בזהר הקדוש על פגם הברית (ויקרא יט, ד): "אל תפנו אל האלילים", כי כשפונה, חס ושלום, לאשה אחרת - הרי הוא ממשיך ממש חיות כל הנפשות ועוקרו משרשו ומכניעו לגבי החמר, ומתגבר, חס ושלום, הגוף על הנפש, החמר על הצורה, שהוא חרבן כל העולמות כשנעקר הגוף והחמר מן שרש הנפשות.

כי טפת הזווג נמשכת ממקור החיים, וצריכין שימשך רק בקדשה ובטהרה במינו על־פי מצות התורה הקדושה, בשביל קיום העולם, כדי שיתרבו ישראל בעולם, כי כל מה שיש ישראל יותר בעולם - מתגלה אלקותו יתברך יותר בעולם, ומתגבר הנפש על הגוף יותר כנ"ל, כי ישראל הם בחינת נפש כנ"ל, ונכלל העולם ומלאו בשרשו יותר כנ"ל.

אבל להפך, חס ושלום, כשפונה אל האסור, חס ושלום, הוא להפך ממש, חס ושלום, כאלו עוקר חיות הנפשות, חיות כל העולם משרשו ומגביר הגוף על הנפש וכו', שזהו חרבן העולם, חס ושלום, והוא פוגם באמונה ממש, שהוא מקור החיים, כי אי אפשר שיהיה לו אמונה בשלמות כשפוגם בברית, חס ושלום, כי אמונה תלויה בשמירת הברית, כמבאר במקום אחר לקוטי חלק א, סימן ל"א.

ועל־כן איתא בתקונים (דף יא.), שממזר וממזרת הם פסל ומסכה, כי הם עבודה־זרה ממש שממשיך חיות אלקות, כביכול, ועוקרו משרשו ומכניסו בתוך גוף וחמר פגום ומקלקל כזה, שעל־ידי־זה מתגבר החמר על הצורה וכו', שזהו חרבן העולם, חס ושלום, כנ"ל. וזה בחינת עבודה־זרה ממש, כי זה עקר פגם עבודה־זרה, כי עקר הטעות של כל אותן שהיו עובדין עבודה־זרה נמשך, מחמת שהם כרוכים ביותר אחר תאות עולם־הזה. והם מגבירין בכל פעם החמר על הצורה, הגוף על הנפש, הגשמיות על הרוחניות, עד שנתעכר שכלם ונתהפך דעתם מהפך אל הפך, עד שנפלו לטעות זה עד שעשו להם עבודה־זרה ממש מעשה ידי אדם עץ ואבן. וכל זה נמשך מחמת שבאמת בודאי יש בכל דבר חיות אלקות, כי השם־יתברך ברא אותו הדבר ומקים אותו ברצונו וחיותו, ואנחנו עם בני ישראל צריכין על־ידי עבודתנו בתורה ומצוות מעשיות להגביר ולהרים כל הדברים לשרש חיותם להשם־יתברך ברוך הוא כנ"ל.

וכל אחד כפי מה שמקדש ומטהר עצמו יותר, ומפשיט עצמו מגשמיות העולם יותר, כמו כן הוא מפשיט לפי בחינתו כל העולם מגשמיות ומעלה ומקשר הכל לשרשו. וכן להפך, כפי מה שכרוך האדם, חס ושלום, יותר אחר תאות עולם־הזה והבליו אחר גשמיות העולם. כמו כן הוא מגביר החמר על הצורה, ומרחק העולם ומלאו מהשם־יתברך, משרש חיותם, אבל אף־על־פי־כן כל זמן שנשאר קים באמונתו בשלמות עדין הוא מקשר בהשם־יתברך. ואף־על־פי שנתרחק מהשם־יתברך, אף־על־פי־כן לא נעקר לגמרי, חס ושלום, ועל־כן כל אחד מישראל, כל זמן ששם 'ישראל' נקרא עליו, דהינו שיש לו אמונה בהשם־יתברך, עדין הוא מכריע את כל העולם להשם־יתברך על־ידי קשרו החזק שהוא מקשר עדין בהשם־יתברך על־ידי אמונתו החזקה בהשם־יתברך, שמאמין שהשם־יתברך ברא הכל בעשרה מאמרות, שבזה נעלם כל התורה כלה, שהוא חיות כל העולם ומלאו, שעל־ידי־זה מעלין ומגביהין כל העולם ומלאו להשם־יתברך כנ"ל.

אבל יש שהם כרוכים כל־כך אחר תאות העולם־הזה, עד שנפלו כל־כך אל גשמיות העשיה, עד שהפכו כל־כך הקערה על־פיה, והגבירו כל־כך החמר על הצורה, עד שנבוכו כל־כך, עד שעשו להם אלילים ועבודה־זרה מעשיה וחמר גשמי מעשה ידי אדם, והם עוקרים אותו הדבר משרש חיותו ועושין ממנו עבודה־זרה, שהיא (ישעיה כח, ח): "קיא צאה בלי מקום" - פסלת ועכירת גשמיות העשיה, כי מאחר שעושין מזה עבודה־זרה וכופרין בהשם־יתברך - נסתלק משם כל שרש החיות דקדשה שהיה בו, ואזי נשאר הדבר בפסלת גמור, קיא צואה ממש, כמובא בכתבים (פרי־עץ־חיים עולם העשיה, פ"ג): שעבודה־זרה הוא בחינת עשיה וכו'.

אבל השתלשלות טעותם וסכלותם נמשך ונשתלשל מזה בעצמו, מחמת שבאמת נעלם בכל דבר חיות אלקותו יתברך המחיה את הכל. ומחמת זה נמשך ונשתלשל להם הטעות ועושין מדברים גשמיים, עבודה־זרה, מחמת שהם רוצים להגביר רק החמר על הצורה ועוקרים כל דבר משרשו, עד שנתהפך אצלם מהפך אל הפך, כי באמת אנו צריכים להגביה כל דבר להשם־יתברך לבד, לשרש חיותו שבקדשה, שיכלל בשרשו על־ידי האמונה, שמאמינים, שהשם־יתברך ברא הכל כנ"ל. וזה בחינת התגברות הנפש והנשמה על הגוף והחמר. והם היו כרוכים אחר החמר כל־כך, עד שנתהפך דעתם הרעה מהפך אל הפך ממש, עד שעשו להם החמר הגשמי לעבודה־זרה. נמצא, שעוקרין בחינת חיות אלקות שהיה באותו הדבר ורוצין לעשות מזה עבודה־זרה. וזה בעצמו הוא בחינת ממזר וממזרת שהם פסל ומסכה, שעוקר גם־כן חיות אלקות משרשו, על־ידי שנבראין ונעשין גופים, שהם לה פך מן הקדשה ממש, שהם בחינת התגברות החמר על הצורה וכו' כנ"ל.