# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1064/63/1/

על־פי התורה "אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא" וכו' בסימן כ"ה, עין שם. והכלל, כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה ולעלות אל השכל וכו', כי הכח המדמה הוא כח הבהמיות שמשם כל התאוות והבלבולים שהם הקלפות הקודמין לפרי וכו'. ואי אפשר להכניע הקלפות, דהינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים שבכל מדרגה, שכלם הם בחינת כח המדמה, אי אפשר להכניעם כי־אם על־ידי גדלת הבורא, דהינו על־ידי התגלות הגונין שבכסף וזהב, שזה זוכין על־ידי צדקה שנותנין לעני הגון, שעל־ידי־זה נתגלין ומאירין הגונין עלאין המלבשים בכסף וזהב שהם עקר גדלת הבורא, וגונין עלאין המלבשין בכסף וזהב, אין מאירין אלא אצל ישראל, כי שם מקומם בבחינת (ישעיה מט, ג): "ישראל אשר בך אתפאר" וכו', אבל כל זמן שהכסף וזהב אצל העכו"ם אזי הגונין נעלמין אורם ואינם מאירין, כי אין שם מקומם, כי אין מקומם אלא אצל איש הישראלי בבחינת "ישראל אשר בך אתפאר", כי שם פאר הגונין וכו', עין שם כל זה היטב.

כי עקר כח העבודה־זרה מה שיש כח ביד האדם לעשות עבודה־זרה ולאסרה בהנאה ולהטעות בה את הבריות, זה נמשך רק מפגם הגונין הנ"ל, שעל־ידי־זה מתגבר הכח המדמה, דהינו שמתגבר הרע שבמדמה שהוא בלבול המדמה, שמשם נמשכין כל הטעיות של כל העבודות זרות שבעולם, כמבאר בדברי אדמו"ר ז"ל, במקום אחר, בהתורה 'תקעו' סימן ח' בלקוטי תנינא, שכל המנחשים והקוסמים וכל אמונות כוזביות, הכל מבלבול המדמה, עין שם. ובלבול המדמה הוא בחינת פגם הגונין הנ"ל, כי הא בהא תליא כנ"ל, הינו מי שזוכה לתן צדקה מממונו כראוי, שעל־ידי־זה מאיר הגונין שיש במעות, בכסף וזהב שהם עקר גדלת הבורא יתברך ונתגלה אלקותו יתברך, ואז נכנע המדמה וזוכה לעלות אל השכל, ואז נתבטלין לגמרי כל הכפירות ואמונות כוזביות והתאוות והקלפות וכו' הנמשכין מבלבול המדמה כנ"ל. וכמו כן להפך, מי שאינו משתדל לגלות ולהאיר הגונין שבממון ואינו נותן צדקה, אדרבא, רודף כל היום אחר תאות ממון, ואזי נעלמין ונסתתרין הגונין שבממון ואינם מאירין, וכל מה שנתעלמין הגונין יותר כמו כן מתגבר הכח המדמה ביותר, כי כשזה קם זה נופל. וכן להפך כנ"ל.

וכשמתגבר המדמה על השכל, חס ושלום, משם באין כל האמונות כוזביות שבאין מבלבול המדמה כנ"ל. ומשם נמשכין כל העבודה־זרה שבעולם, כי כל העבודה־זרה כל אחיזתם מבחינת כסף וזהב, כמו שכתוב (תהלים קטו, ד): "עצביהם כסף וזהב", וכתיב (שם קלה, טו): "עצבי הגוים כסף וזהב" וכו', וכמו שכתוב (דברים א, א): "ודי זהב" וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לב.), וכמו שכתוב (הושע ב,): "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל", הינו מחמת שבקדשה עקר התגלות אלקותו וגדלתו יתברך הוא על־ידי התגלות הגונין שבכסף וזהב כנ"ל. כמו כן להפך, "את זה לעמת זה עשה אלקים", שמי שפוגם בהממון ואינו מגלה הגונין המאירין בהם שהם גדלת הבורא יתברך, אזי מתגבר בו המדמה כנ"ל ומטעהו מהפך אל הפך, שעושה מהכסף והזהב אלהים אחרים, וכל זה מפגם נפילת והעלמת הגונין הנ"ל, כי מחמת שבהכסף והזהב מלבשין גונין עלאין שהם עקר גדלת הבורא יתברך והתגלות אלקותו יתברך, על־כן כשנפגם הכסף והזהב אצלם, אזי הם נאחזין מאלו הגונין הנפולין ועושין מהם עבודה־זרה - אלהים אחרים, מחמת שבשרשם אלו הגונין הם גבוהים מאד והם התגלות אלקותו יתברך כנ"ל. וזה שכתוב (מלאכי א, יא): "ובכל מקום מקטר ומגש לשמי", 'דקרו ליה אלהא דאלהיא' (מנחות קי.). כי שרש העבודה־זרה הוא מניצוצי הקדשה של הגונין עלאין שנפלו אצלם כנ"ל.

ומחמת שאלו הגונין שבכסף וזהב אין מקומם אלא אצל איש הישראלי כנ"ל, על־כן עבודה־זרה של ישראל חמורה ביותר ואין לה בטול עולמית, אבל עבודה־זרה של עכו"ם יש לה בטול, כי העבודה־זרה של עכו"ם אין לה כח ויניקה מן הקדשה כל־כך, על־כן עבודה־זרה שלהם יש לה בטול, אבל עבודה־זרה של ישראל אין לה בטול, כי אצל ישראל עקר מקור הגונין כנ"ל. וכשישראל פוגם, חס ושלום, ועושה עבודה־זרה יש לה יניקה מהגונין ביותר כנ"ל, על־כן היא חמורה מאד ואין לה בטול עולמית, כי עקר כח העבודה־זרה מנפילת הגונין הנ"ל שהם התגלות אלקות, ועקר הגונין הם רק אצל ישראל וכנ"ל.