# י

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1064/63/10/

וזה בחינת משא ומתן, שצריכין לזהר מאד לעשות משא ומתן באמונה - שלא לפגם בהממון, חס ושלום, ששם הגונין עלאין כנ"ל. וכשעושה משא ומתן באמונה אזי הוא טובה גדולה מאד, כי על־ידי המשא ומתן שנושא ונותן עם חברו במעותיהם, על־ידי־זה מאירין ונכללין הגונין מזה לזה ומזה לזה. וזה עקר כונת המשא ומתן, שהשם־יתברך מסבב בשביל זה שישא ויתן אחד עם חברו, הכל בשביל ברור הניצוצות שבממון, כידוע, הינו בשביל שיאירו הגונין מזה לזה, שעל־ידי־זה עולין הניצוצות כי הניצוצות הן הן הגונין, כמובא בסימן נ"ו, עין שם.

וזה שהזהירה תורה (ויקרא כה, יד): "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך". ודרשו רבותינו ז"ל (תורת כהנים): שכשתמכר, ימכר לישראל דיקא. וכן כשיקנה וכו', כמובא בפרוש רש"י. הינו שצריך להשתדל לשא ולתן, למכר ולקנות עם ישראל חברו דיקא, כדי שיאירו הגונין שבממון ישראל מזה לזה, ויכללו זה בזה, ויתנהרו ויאירו אלו לאלו, שזה עקר התגלות גדלת הבורא כנ"ל, שעל־ידי־זה נשבר המדמה ועולין אל השכל ונתבטל הזמן כנ"ל. וזה (ויקרא כה, יד): "אל תונו איש את אחיו", כדי שלא לפגם בהגונין שבמעות ישראל כנ"ל.

וזה שתלתה התורה מצות משא ומתן באמונה, ושלא להונות את חברו בשנת היובל, כמו שכתוב בפרשת בהר - שנסמך פרשת "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" וכו' לפרשת היובל. ובפרשה הזאת בעצמה תלה אסור אונאה ביובל, כמו שכתוב שם (יד, טו-טז): "אל תונו איש את אחיו; במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך" וכו', כי עקר אסור אונאה שהוא פגם המשא ומתן, פגם הגונין שבממון ישראל, עקר האסור והפגם הוא מה שפגם ביובל, חס ושלום, כי יובל הוא בחינת בינה, עלמא דאתי, שהוא למעלה מהזמן, כידוע. ועל־כן נקרא יובל "עולם", כמו שכתוב (שמות כא, ו): "ועבדו לעלם", זה היובל (מכילתא), כי הוא בחינת למעלה מהזמן, שהוא בחינת עולם נצחי לעולמי עד.

ועל־כן עקר קדשת היובל ביום הכפורים (ויקרא כה, ט), כי יום הכפורים למעלה מהזמן, כמו שכתוב בהא"ב אות תשובה (ח"ב א), עין שם. ומשם מבחינת יובל שהוא למעלה מהזמן, משם עקר התהוות הזמן, כי עקר התהוות הזמן וחיותו הוא מבחינת למעלה מהזמן, שהוא השם־יתברך שברא את הזמן ומחיה ומקים אותו ברצונו כל ימי קיום העולם־הזה.

וזהו שדקדקה התורה, "אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל תקנה" וכו', הינו שכל הקניות והמכירות והמשא ומתן שבעולם כלם הם במספר שנים אחר היובל, הינו בבחינת הזמן, בחינת במספר שנים, שבאמת הוא רק אחר היובל, שהוא למעלה מהזמן, כי אחר היובל שהוא בינה עלמא דאתי, משם מתחיל מספר שנים, בחינת זמן, בחינת שבעת ימי הבנין. וכל המשא ומתן כדי להאיר הגונין שבממון, כדי לגלות גדלת הבורא, להכניע המדמה ולעלות אל השכל, שהוא למעלה מהזמן, בחינת יובל. ועל־כן צריכין לקנות ולמכר ולעשות משא ומתן באמונה, ושלא להונות איש את אחיו כדי שלא לפגם בהגונין, שהוא בחינת "מספר שנים אחר היובל" - שלא יוכל לעלות ולכלל בהיובל בבחינת למעלה מהזמן על־ידי התגברות המדמה, חס ושלום, שמתגבר על־ידי פגם הממון, על־ידי שאין עושין משא ומתן באמונה, חס ושלום, וזהו "אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל תקנה" כנ"ל.