# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1073/61/

ענין רבית, שלפי דעת ההמון הוא הפך הסברא, כי מהראוי שיתן לו שכר המתנת מעותיו בשביל שהיו בטלות אצלו, אך באמת התורה אסרה רבית, והאסור חמור מאד וכאלו כופר בעקר, חס ושלום (יורה־דעה, סימן קס).

כי איתא בדברי רבנו, נרו יאיר, שכל השפע של ממון בא לאדם מבחינת נפש, שהוא בחינת נוקבא, בחינת רגלין, עין במאמר "גזלה", סימן סט. והנה כשהוא מלוה לחברו מעות, בזה הוא קונה אותו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש־השנה לא:) – "עבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב, ז), כי נעשה גופו משעבד אליו, וכשנשתעבד אליו הלווה בעצמו, דהינו שעבוד גופו, אזי ממילא נשתעבדו לו כל נכסיו, כי על־ידי שהלווה מקבל מעות מהמלוה ונעשה עבד ומשעבד אליו, כמו שכתוב: "עבד לוה" וכו', על־ידי־זה הוא נכלל ונעשה בחינת נפש אצל המלוה, בבחינת (ויקרא כב, יא): "כי יקנה נפש קנין כספו", שכשהאדם קונה עבד - הוא קונה את נפשו, כמו שכתוב (בראשית יב, ה): "ואת הנפש אשר עשו בחרן", פרש רש"י, עבדים ושפחות שקנו. וקרא הכתוב אותם בשם 'נפשות', כי עקר הקנין הוא הנפש, כי מאחר שהוא קנין כספו נמצא שהוא בחינת נפשו, כי כל הנכסים של האדם הם בבחינת נפש כנ"ל, כמבאר בדברי רבנו, נרו יאיר, עין שם. וכן הלווה שנשתעבד להמלוה על־ידי שקבל אצלו מעות הוא בחינת נפשו כנ"ל. ועל־ידי שעבוד עצמו של הלווה, על־ידי־זה נשתעבדו ממילא כל נכסיו של הלווה אל המלוה, כי כל הנכסים הם בחינת הנפש כנ"ל. ומאחר שנשתעבד הלווה בעצמו, דהינו שנכלל נפשו בנפש המלוה ונעשה בחינת נפש אצל המלוה. נמצא, ממילא כל הנכסים וכל העשירות של הלווה, הכל הוא ברשות המלוה, כי כל הנכסים הם בחינת נפש כנ"ל.

וזה שכתבו הפוסקים בחשן משפט סימן סו, לענין המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו – מחול, עין שם. שהעקר הוא שעבוד גופו, ורק על־ידי שעבוד גופו נשתעבדו הנכסים, הינו כנ"ל. ומאחר שקנה המלוה נפשו של הלווה כל ימי משך ההלואה. נמצא, שלוקח אצל הלווה שכר גדול בשביל המתנת המעות, דהינו השפע של ממון שמקבל המלוה מבחינת הנפש של הלווה, כי כל נפש יש לה שפע של ממון, כמבאר בדברי רבנו ז"ל שם, עין שם. על־כן אסור לקח אצלו עוד רבית, מאחר שכבר קבל שכר גדול כל ימי ההלואה, דהינו השפע של ממון שקבל מנפשו של הלווה כנ"ל.

ועל־כן אסורו חמור מאד, כי באסור זה נאחזת הסטרא־אחרא ביותר, כי הלווה נקרא 'בעל חוב' - שהוא בחינת עבודה־זרה שנקראת 'חובה', כדאיתא בדברי רבנו, נרו יאיר, בסימן כג. ועל־כן האדם צריך לשמר עצמו מאד מלהיות בעל חוב, ועל כל פנים צריך שתהיה ההלואה בהתר על־פי התורה, אבל כשנעשה אסור בהלואה, דהינו אסור רבית, אזי הסטרא־אחרא, שהיא בחינת חובה, בחינת עבודה־זרה כנ"ל - נאחזת שם מאד, כי יש לה אחיזה שם כנ"ל. ועל־כן נחשב כאלו כופר, הינו בחינת עבודה־זרה, כי באמת צריך להאמין שהשפע הוא רק מהשם־יתברך וכשיאמין שהשפע ממון בא מלמעלה - בודאי לא יקח אצלו רבית, כי כבר קבל הרבה מהלווה מבחינת נפשו כנ"ל.