# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1073/62/1/

וזה בחינת אסור רבית, כי זה הנצרך ללוות - צריכין לרחם עליו מאד, להצילו שלא יהיה בחינת בעל חוב, חס ושלום, כי חוב הוא בחינת עבודה־זרה כנ"ל. וזה בחינת (שמות כב, כד): אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה, כי צריך לעשות חסד עם הלווה שלא יהיה עליו כנושה כלל - שלא להיות הלווה מכנה בשם בעל חוב כלל, כי חוב בחינת עבודה־זרה. וזהו ולא תשימון עליו נשך - שאסור לקח ממנו רבית בשביל החוב, שלא לילך עמו במדת הדין לקבל ממנו רבית בעד החוב, רק במדת החסד לעשות עמו גמילות חסד – גמילות חסד ממש, כי צריך לגמל חסד עם זה, שנצרך ללוות להמשיך עליו חסד, להמתיק ממנו בחינת הדין שלא יהיה בבחינת בעל חוב, כדי שלא יהיה להסטרא־אחרא, בחינת עבודה־זרה, יניקה מזה החוב כנ"ל.

וזהו 'גדולה גמילות חסד יותר מן הצדקה' (סכה מט:), כי גמילות חסד, הינו הלואת חן הוא בחינת צדקה ממש, כי עקר מצות הצדקה הוא שממתיק הדין מן העני, כי העני הוא בבחינת דין, בחינת צדק, כמובא (זהר בשלח סב.). ועל־ידי החסד שעושה עמו שמשפיע לו ממונו, על־ידי־זה נעשה מצדק - צדקה. וממתיק בחינת העניות, בחינת הדין על־ידי החסד שמשפיע בו. וזהו בעצמו בחינת הלואת חן שנקרא גמילות חסד, כי זה שנצרך ללוות הוא בבחינת דין, בחינת חוב שמשם יניקת העבודה־זרה, חס ושלום, שהוא בחינת חובה, על־כן צריך לגמל עמו חסד. ועל־ידי־זה החסד שעושה עמו, על־ידי־זה ממתיק ממנו הדין שלא יהיה נקרא בשם 'בעל־חוב', שלא יהיה להחוב והעבודה־זרה יניקה ממנו. ועל־כן גמילות חסד גדול יותר מן הצדקה, כי העני הנצרך לקבל אין בו אחיזת הדין כל־כך כמו הלווה שצריך ללוות, כי החוב הוא בחינת חוב ודין גמור, חס ושלום, אשר משם יניקת העבודה־זרה, חס ושלום, שהוא בחינת חובה כנ"ל. ועל־כן זה הגומל חסד עמו ומלוה לו הלואת חן ואינו עליו כנושה כלל, ואינו מכנה ההלואה בשם חוב כלל רק בשם גמילות חסד, הוא עושה עמו חסד גדול יותר מן הצדקה, כי הלווה צריך המתקה וחסד יותר מן העני כנ"ל. וזה שקראה התורה את הלווה בשם "עני", כמו שכתוב: "אם כסף תלוה את עמי את העני" וכו', כי הוא בחינת עני ממש ונצרך לחסד יותר ממנו כדי להמתיק ממנו בחינת החוב כנ"ל. ועל־כן גדולה גמילות חסד יותר מן הצדקה כנ"ל.

וזה בחינת חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול (רש"י בראשית מז, כט), כי המלוה אסור לו לקבל שום גמול וטובה מהלווה בעד ההלואה, כמבאר בשלחן ערוך (יורה־דעה, סימן קס), מחמת אסור רבית. נמצא, שהמלוה עושה עם הלווה חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. כי כן הדבר, שהמלוה צריך לעשות עמו בחינת חסד של אמת דיקא, הינו להאיר בחינת אמת, שהוא בחינת חיים, אור הפנים, כמבאר שם כנ"ל. כדי להציל הלווה מבחינת חוב, בחינת עבודה־זרה, עצבות אנפין חשוכין, בחינת שקר, בחינת מיתה. על־כן צריך לעשות עמו חסד של אמת, להמתיקו בבחינת חסד, בחינת אמת שהוא אנפין נהירין חיים וכו' כנ"ל.

ועל־כן אסור לקבל ממנו רבית, כי אסור לקבל שום רוח ופרות מן החוב, כי החוב הוא בחינת עבודה־זרה שאין בה שום רוח ופרות מן החוב, כי 'אל אחר אסתרס ולא עבד פרין'. נמצא, שאין בהחוב שום רוח ופרות. וזה כשרוצה לקבל רוחים ופרות מהחוב, הוא פוגם באסור עבודה־זרה, כאלו מיקר, חס ושלום, שם אלילים, כאלו יש בה פרות, חס ושלום, כי באמת אין שם שום פרות כנ"ל.

ועל־כן זה שלוקח רבית, לסוף אין נשאר בידו כלום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא עא.): 'המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין', כי הוא בחינת 'מלי דכדיבי', בחינת תאות ממון שהוא שקר גמור שנדמה שמרויח ולסוף אין נשאר בידו כלום, כי הוא בחינת שקר כנ"ל, כי 'אל אחר אסתרס ולא עבד פרין', ואי אפשר שיהיה פרות גמורין מהחוב, רק שהוא מטעה עצמו ורוצה לקבל פרות מהחוב כאלו יש פרות, חס ושלום, להעבודה־זרה, ועל־כן פוגם בפגם עבודה־זרה. וזה אסור החמור של רבית שהוא אסור חמור מאד, כי הוא בחינת אסור עבודה־זרה ממש כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא עא.) על המלוה ברבית שהוא ככופר בכל התורה כלה, כי הוא בחינת עבודה־זרה, שכל המודה בה ככופר בכל התורה כלה, כי הוא כמודה בעבודה־זרה ממש, כאלו מודה, חס ושלום, שיש פרות בעבודה־זרה, כי הוא רוצה לקבל פרות מן בחינת חוב שהוא בחינת עבודה־זרה וכו' כנ"ל.

וזה בחינה שנקרא אסור רבית "נשך" - בחינת נשיכת הנחש, כמו שפירש רש"י (שמות כב, כד): שנשך הוא כנשיכת הנחש וכו', כי הוא בחינת נשיכת הנחש ממש, בחינת (ישעיה סה, כה): "ונחש עפר לחמו", בחינת (בראשית ג, יד): "ועפר תאכל כל ימי חייך", עפר הוא בחינת עצבות אנפין חשוכין, כמו שאמר רבנו ז"ל שם. וזהו עקר נשיכת הנחש, בחינת "ועפר תאכל" וכו'. שזהו בחינת תאות ממון, בחינת אסור רבית, בחינת עבודה־זרה וכו' כנ"ל, עין שם בסוף המאמר היטב.