# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1073/63/1/

וזה בחינת אסור רבית החמור מאד, כי באמת ישראל - עם קדוש הם מקשרים בשבעים אנפין נהורין שהם בחינת שבעים נפשות בית יעקב וכו' והעכו"ם הם שבעים עממין, והם מקשרים בשבעים אנפין חשוכין, שהוא עבודה־זרה, מיתה וחשך וכו'. נמצא, שישראל הם רחוקים בשרשם לגמרי מתאות ממון שהוא עבודה־זרה. ועל־כן ישראל הם רחוקים מהלואות וחובות בשרשם, כמו שכתוב: "והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה וכו' (דברים כח, יב), והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבט" (שם טו, ו), כי חובות והלואות הם עקר תאות ממון שהוא עבודה־זרה וכו'. כמובן בסוף מאמר הנ"ל על מאמר "ותלו פתקא בצואריה' וכו", כי העבודה־זרה נקראת 'חובה' וכו'. וכל המתדבקין בה הם בעלי חובות תמיד וכו', כי תאות ממון הוא מחמת שאין לו אמונה ובטחון בהשם־יתברך שהוא יתברך יכול להזמין לו פרנסתו בסבה קלה בלי יגיעות. ומחמת זה הוא רץ אחר פרנסתו תמיד ביגיעות רבות וכו', והוא מלא עצבות ודאגות ומרה שחורה ומרבה ללוות ממון מאחרים, מחמת שאינו מאמין שהשם־יתברך יזמין לו פרנסתו בעתו בלי יגיעות בסבה קלה וכו'.

וכל זה נמשך ונאחז רק מבחינת הזמן, כי השם־יתברך הוא למעלה מהזמן והמקום וישראל עלה במחשבה תחלה וקדשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלא חד (זהר אחרי עג:). ועל־כן ישראל הם גם־כן למעלה מהזמן וכל עבודת ישראל בזה העולם הגשמי שהוא בזמן ומקום, הוא רק שיזכו להעלות ולקשר את בחינת מקום וזמן לבחינת למעלה מהזמן והמקום, דהינו להעלות ולקשר ולכלל כל הבריאה בקדם הבריאה. ועקר הוא האמונה, כמו שכתוב (תהלים קיט, פו): "כל מצותיך אמונה", שעל־ידי האמונה שאנו מאמינים בו יתברך שברא הכל ברצונו, וכל הזמן והמקום נמשך ממנו יתברך מבחינת למעלה מהזמן והמקום, על־ידי־זה אנו מעלין ומקשרין המקום והזמן לבחינת למעלה מהזמן והמקום. ואזי כל הבריאה כלה בבחינת למעלה מהזמן והמקום, שהוא בחינת השגחה.

וזה בחינת בטחון, כי באמת עקר עצבות ודאגות הפרנסה הוא מחמת שאין לו בטחון בהשם־יתברך. ועקר פגם וחסרון הבטחון נמשך רק מבחינת הזמן והמקום, כי באמת השם־יתברך משפיע שפעו הטוב תמיד בלי הפסק רגע, רק כשהשפע באה בזה העולם הגשמי שהוא במקום וזמן, אזי מכרח השפע להתלבש במקום וזמן. ועל־כן אין השפע של פרנסה ועשירות נמשכת כי־אם במקום וזמן ידוע, כמו שנראה בחוש, שיש זמן שהאדם מרויח ויש להפך. וכן במקום שבזה המקום מרויחין ובמקום אחר להפך, ומחמת זה עקר דאגת הפרנסה מחמת שלפעמים נתעכב שפע פרנסתו, על־כן עולה דאגת הפרנסה על לבו ודואג: 'מה יאכל למחר'. ומחמת זה הוא רודף אחר פרנסתו ביגיעות גדולות, וסוף כל סוף אינו משיג פרנסתו כי־אם כשיבוא עתו וזמנו.

ואם היה לו שכל אמתי, והיה מאמין בהשם־יתברך שהכל ממנו יתברך, רק שצריכין להמתין עד שיבוא זמנו ועתו - לא היה רץ אחר פרנסתו כל־כך, כי השם־יתברך יתן לו פרנסתו בעתו בסבה קלה, כי ההכרח שיעשה האדם איזה עבדא קלה בשביל פרנסה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי ראה ע): "וברכתיך בכל אשר תעשה" (דברים טו, יח), כי אי אפשר להמשיך בזה העולם כי־אם על־ידי כלים. ועל־כן מכרחין לעשות איזה עסק ומשא ומתן, כי על־ידי־זה עושין כלים וצנורות לקבל השפע, אבל באמת אין העסק עקר כלל, רק עקר הפרנסה מהשם־יתברך בהשגחתו לבד, כי אין האדם יודע במה משתכר, ועל־כן אסור להאדם לדחק את השעה ולרדף אחר פרנסה ביגיעות גדולות, כאלו, חס ושלום, הפרנסה תלויה בזה לבד, כי אדרבא, על־ידי־זה נתמעט פרנסתו, כי 'כל הדוחק את השעה השעה דוחקתו' (ברכות סד.).

כי אין צרך לעשות משא ומתן ועסק, רק לצאת ידי מצות עשית משא ומתן באמונה, כדי לעשות איזה כלי וצנור לקבל ההשפעה כנ"ל, וכל מה שיעשה - יוצא בזה. וזהו "וברכתיך בכל אשר תעשה", הינו בכל מה שתעשה, יהיה מה שיהיה, אפלו דבר קל וקטן - "יברכך ה'".

כאשר נראה בחוש ברב בני אדם, שכמה פעמים שהם רצים ורודפים מאד אחר הפרנסה כמה זמנים, ואין עולה בידם שום רוח ומאומה לא ישאו בעמלם. ואחר־כך השם־יתברך מרחם עליהם ומזמין להם פרנסה. ולפעמים אפלו עשירות גדול בסבה קלה מאד שהוא כמעט בלי שום דרך הטבע. וכל העולם מלא ממעשיות כאלה, שהם שכיחים מאד בעולם, כמעט בכל אחד ואחד שעוסק במשא ומתן, ואם היה לו שכל, והיה סומך עצמו בתחלה על השם־יתברך, ולא היה דואג כלל - לא היה צריך כלל ליגיעות האלו שהיו לו בחנם, וכשהיה מגיע הזמן - היה מזמין לו השם־יתברך הפרנסה בסבה קלה כנ"ל.

ולא די שאינו מרויח כלל על־ידי דאגתו ועצבותו ויגיעות רבות וטרחות עצומות שלו, אדרבא, הוא מפסיד שפע פרנסתו הרבה, כי באמת עקר שפע הפרנסה הוא מלמעלה, מבחינת למעלה מהזמן והמקום, רק שבזה העולם מכרח הפרנסה להתלבש במקום וזמן. אשר מחמת זה צריכין לעשות איזה עסק ומשא ומתן בשביל פרנסה כדי לעשות כלי שתוכל השפע להתלבש בזה העולם כנ"ל. ועל־כן כשהוא מאמין שהכל מלמעלה - נתקשר הזמן והמקום למעלה מהזמן והמקום, אזי יש לו פרנסה בשפע, כי הוא מקשר לשרש ההשפעות שנמשך מלמעלה על־ידי אמונתו ובטחונו בה', אבל כשהוא רץ אחר פרנסתו ביגיעות גדולות - הוא נמשך ונתקשר ביותר לבחינת המקום והזמן ומפריד בין הזמן והמקום, ובין בחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל־ידי־זה נתרחק משרש ההשפעות. ועל־כן קשה לו למצא פרנסתו, ואפלו כשמגיע לו מעט פרנסתו - בהכרח שתהיה ביגיעה גדולה ועצומה מאד, כי הוא נמשך יותר אחר הצמצום, אחר המקום והזמן על־ידי פרנסתו ביגיעה ביותר. ועל־כן פרנסתו ביגיעה ביותר שנמשך מבחינת מקום וזמן כנ"ל.

וזהו 'כל הדוחק את השעה - השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה - השעה נדחית מפניו' (ברכות סד.), כי כל מה שנמשך אחר הזמן ביותר ודוחק את השעה - הוא נתאחז ונתקשר ביותר בבחינת זמן ומקום, ונתרחק יותר מבחינת למעלה מהזמן והמקום, ועל־ידי־זה נתרחק משרש ההשפעות. ועל־כן השעה דוחקתו, 'השעה' דיקא, מחמת שנתקשר ביותר לבחינת שעה וזמן כנ"ל. ועל־כן יש לו דחק יותר, כי נתרחק פרנסתו לזמן רחוק ולמקום רחוק ביותר על־ידי שרדף במקום וזמן יותר, על־כן פרנסתו במקום וזמן ביותר, דהינו על־ידי יגיעות עצומות למקומות רחוקים ובהמשך זמן הרבה, אבל הנדחה מפני השעה, ומאמין שהכל מהשם־יתברך, וכשיבוא זמנו - יבוא פרנסתו ממילא בסבה קלה, אזי הוא מקשר ביותר לבחינת למעלה מהזמן והמקום. ועל־כן השעה נדחית מפניו, כי זוכה על־ידי־זה למעט הזמן והמקום, ושולח לו השם־יתברך פרנסתו בזמן מעט ובקר וב מקום. כי הוא סמוך ומקשר לבחינת למעלה מהמקום והזמן, ועל־כן אינו צריך יגיעות גדולות בשביל הפרנסה, כי עקר היגיעות נמשכין מבחינת מקום וזמן כנ"ל.

ואם היה להאדם בטחון חזק מאד - לא היה צריך לעשות שום סבה בשביל פרנסה, כי עקר מה שצריכין לעשות איזה סבה קלה על כל פנים בשביל פרנסה, הוא כדי לעשות צנור וכלי לקבל השפע היורד מלמעלה כנ"ל. ואם היה לו בטחון חזק - היה עושה הכלי והצנור על־ידי הבטחון בעצמו, כי על־ידי הבטחון עושה כלי לקבל השפע, כמו שאמר רבנו ז"ל, במקום אחר (בסימן עו, לקוטי א).

נמצא, שעקר פגם תאות ממון שהוא עבודה־זרה הוא רק מבחינת מקום וזמן כנ"ל. ועל־כן עקר פגם תאות ממון הוא חובות והלואות, כמרמז בסוף המאמר הנ"ל, שלווין ממון מאחרים ומתים בעלי חובות, כי כל החובות וההלואות הם אחוזים יותר בזמן, שלוה היום - לפרע לאחר זמן, כי למעלה מהזמן אין שיך הלואה.

ועל־כן הזהירה תורה (שמות כב, כד): "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה", כי צריכין לרחם על בר ישראל המכרח לבוא לידי הלואה, לבלי להיות לו כנושה כלל, להעלותו מבחינת לווה ובעל חוב, כי ישראל הם למעלה מהזמן, והם רחוקים בשרשם מחובות והלואות לגמרי, רק בתקף הגלות שנמשכה השפע להעכו"ם, בעוונותינו הרבים, וישראל נזונין מתמצית, על־כן מכרח אחד לבוא לפעמים לידי הלואה, אבל צריכין לרחם עליו להעלותו מבחינת הלואה ובעל חוב. וצריך להתראות לפניו כאלו לא לוה ממנו כלל, כמובא בדברי רבותינו ז"ל (בבא מציעא עה:), איך צריכין להתרחק המלוה מהלווה שלא ידמה להלווה כאלו הוא נוגשו, כי מאחר שמאמינים בהשם־יתברך שהוא למעלה מהזמן, והשפע מאתו יתברך לבד, נמצא, שהשפע שתבוא לאחר זמן - כבר היא מוכנת ונמשכת גם עכשיו, רק שצריכין להמתין שתבוא בעתה, כמו שכתוב (תהלים קמה, טו): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו", על־כן מה שהוא מלוה לחברו - אין זה הלואה כלל, רק כמו חלוף שמחליף השפעתו שתבוא לאחר זמן עם זה שנמשכה לו השפע תכף, ועל־כן אינו לווה כלל, ועל־כן הזהירה תורה: "לא תהיה לו כנשה", כנ"ל.

וזה בחינת עצם אסור החמור של רבית כמו שכתוב (שמות כב, כד): "לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך" וכו', כי כשרוצה לקח רבית מחברו, חס ושלום, זהו עקר התגברות תאות ממון שהוא עבודה־זרה ממש. כי לוקח 'אגר נטר' בשביל המתנת מעותיו לאחר זמן, שזהו עקר פגם העבודה־זרה של תאות ממון, שתולה הכל בזמן ואינו מאמין, חס ושלום, שהשפע יורד מלמעלה מבחינת למעלה מהזמן כי־אם הוא מאמין בזה, שוב אינו נקרא בשם הלואה כלל. ותכף כשלוקח רבית, חס ושלום, בשביל המתנת מעותיו לאחר זמן, הוא מפריד ועוקר, חס ושלום, ההשפעה מבחינת השרש, מבחינת למעלה מהזמן, ונתקשר בעבודה־זרה וחשך בבחינת מיתה שהוא בבחינת זמן כנ"ל.

וזהו (ויקרא כה, לו): "אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך", 'וחי' דיקא, כי צריכין לשבר תאות ממון, שהוא בחינת הלואה, בחינת רבית, שהוא בחינת עבודה־זרה, חשך, מיתה, רק להאמין בה' שכל השפע מאתו יתברך. ומה שהיה יכל להרויח בממון זה שמלוה לחברו - יזמין לו השם־יתברך בכפלים ממקום אחר, כי "מלוה ה' חונן דל" וכו' (משלי יט, יז). ואמונה הוא אור הפנים, בחינת חיים וכו' כנ"ל. וזהו בחינת "וחי אחיך עמך", 'וחי' דיקא כנ"ל.

הלכות רבית הלכה ד נכללת בהלכות עבודה־זרה הלכה ג (אות ז).

ברוך ה', אלול תקצ"ה לפ"ק נעמריב, התחלתי קנטרס זה המתחיל מהלכות רבית הלכה ה'.

בעת אשר גרשו אותי מביתי מברסלב על־ידי עלילות שקר בעצת החולקים. וה' לא עזב חסדו מאתי, ויתן אותי לרחמים, ובצר הרחיב לי וזכיתי גם בעצם הגרוש והטלטול והרדיפות מכל צד, כמפרסם, לחדש גם אז את אשר האיר עיני ה' בחסדו, למצא נפלאות בהלכות התורה הקדושה על־פי דרכי נפלאות ההקדמות נוראות והחדושים חדשים נוראים ונפלאים עד אין חקר שקבלתי ממנו ז"ל.

ועתה מה אשיב לה', במה נקדם ה' כל עצמתי תאמרנה ה' וכו', מציל עני נרדף כזה מחזק ממנו וכו'. והכל בכחו הגדול, כחו של זקן שבזקנים דקדשה. פוק חזי גבורתא דמרך. חסדי ה' כי לא תמנו וכו'. עד שזכיתי עתה בחסדו הנפלא לשוב לביתי לברסלב בזאת השנה, בין יום כפור לסכות תקצ"ט לפ"ק. מי ימלל גבורות ה' ונפלאותיו העצומים שעשה עמנו ועמי ביותר מיום שזכיתי להתקרב לאורו הקדוש ז"ל, ובפרט מה שעבר עלינו ועלי באלו הארבעה שנים, מסכות תקצ"ה לפ"ק, עד סכות תקצ"ט לפ"ק הנ"ל, לא יספיקו כל אלי נביות לבאר ולספר את כל אשר עבר עלינו בכל יום ויום באלו השנים בכלליות ובפרטיות על כל אחד ואחד, כי רצו לבלענו חיים חנם. ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם, כן יוסיף ה' חסדו ואמתו להושיענו נצח בזה ובבא. וגם עד זקנה ושיבה אל תעזבנו עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורות, נפלאות אמתת תורתו הקדושה המלמד דעת אמתי לכל אדם שבעולם ויקים (תהלים פה, יב): "אמת מארץ תצמח" וכו' "שפת אמת תכון לעד" (משלי יב, יט), כי אמת ה' לעולם.

ראשי פרקים הלכות רבית הלכה ה

על־פי מה שמבאר בסימן קעט (לקוטי חלק א): שלבטל כל המחלקת וכו', הוא על־ידי תעניות בחינת צדקה וכו', כי עקר הבחירה על־ידי השנויים, על־ידי שנתהוה אחיזת השקר אחר הבריאה וכו', אך עקר אחיזתו נתהוה רק על־ידי רבוי בני אדם שיש שנוי רצונות הרבה, כי כל אדם משנה דעתו מחברו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נח.), ועל־כן עקר אחיזת היצר־הרע נתהוה כשנבראה חוה ונתהוו שנים, כמו שפרש רש"י על פסוק (קהלת ז, כט): "המה בקשו חשבנות רבים" וכו', כי היצר־הרע שאחיזתו מהשקר, שכל שרש שרשו ואחיזתו הוא מבחינת רבוי - אין לו כח כנגד האדם שנברא בצלם דיוקנו יתברך כי־אם על־ידי שיש עוד אדם שיוכל להתלבש בו. וכמו שאמר אדמו"ר ז"ל (שיחות הר"ן סימן פ), שהיצר הרע אין לו כח למנע כמו האדם וכו'. וכמו שאמר עוד (שם סימן פא): 'בני אדם הם מניעות גדולות' וכו' ועל־כן עקר התחלתו היה כשנבראה חוה שהיא מין אדם ונתהוו שני בני אדם בעולם.

וכל זה היה מחמת שחוה נבראת על־ידי שנה ותרדמה, בחינת הסתלקות הדעת, שמשם כל הספקות והחלוקים והשנויים. וכל השנוי דעות שמשם שרש כל המחלקת שבעולם. ומשם כל התהוות הזמן, כמו שכתוב במקום אחר (סימן סא תנינא), שעקר הזמן מבחינת חסרון הדעת, בחינת שנה, עין שם. כי השנויים הם באדם ובמקום ובזמן כנראה בחוש, שרבוי השנוי דעות שבין אדם לחברו, וכן בין יום ליום, כי אין יום דומה לחברו, כמבאר בעץ חיים וכו' (שער א ענף ה), ובדברנו במקום אחר (הלכות בשר וחלב הלכה ד ועוד), וכן המקומות אינם שוים זה לזה בענין גדול הפרות ומיני מתכות ושאר השנויים שביניהם, כי כל מקום עומד תחת כוכב מיחד ותחת מעלה אחרת בהגלגל וכו'. ומכל אלו השנויים עקר הבחירה, כי משם, מהשנויים, עקר אחיזת הטוב והרע שהוא האמת והשקר וכו', שמשם עקר הבחירה.

ועקר העניות נמשך מאחיזת הרע שנמשך מהשנויים כנ"ל, שמשם עכוב השפע, חס ושלום, שמשם העניות, חס ושלום, אך מחמת "להט החרב המתהפכת" וכו' שנתהוה על־ידי חטא אדם הראשון וכו' - נתהפך הגלגל בחינת הטיקלא, עד שעל־פי רב, בפרט בימי הגלות, נמשך השפע אל החוץ, חס ושלום, וכשרי ישראל והצדיקים סובלים עניות, רחמנא לצלן, כי הוא מחלל מפשעינו וכו' (ישעיה נג, ה), אבל עקר שרש העניות נמשך מהשנויים הנ"ל, שמשם אחיזת הרע והשקר, שמשם כל הבחירה.

וזהו בחינת גדל מעלת מצות צדקה ששקולה ככל התורה כלה (בבא בתרא ט.). וכל התורה נקראת על שם צדקה, כמו שכתוב (דברים ו, כה): "וצדקה תהיה לנו" וכו', כי על־ידי צדקה שמשפיע העשיר להעני - מבטל בחינת עניות, שנמשך מהרע הנאחז בהשנויים. ועל־כן "מרבה צדקה מרבה שלום" (אבות ב, ז). ועל־כן העקר הוא שלום, כי 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה' וכו' (עקצין ג, יב). וכל עקר התגברות היצר־הרע על־ידי מחלקת שמשם כל הכפירות וכו'. ולהפך, על־ידי השלום יכולים להמשיך כל העולם לעבודתו יתברך וכו', וזה נמשך על־ידי צדקה, כי העקר שהאדם יתן צדקה, כי בודאי השם־יתברך היה יכל להשפיע להעני בעצמו, אך כל הבריאה היתה בשביל הבחירה, ועקר הבחירה על־ידי שנתן להאדם כח לעכב השפע, או להמשיכה, כי כל תענוגיו יתברך שיהיה נמשך השפע. וזה בחינת תקון כל המצוות ולהפך פגם כל העברות. ועל־כן שכר המצוות בלי שעור, כי כל מה שמשפיעים לו יותר - מתענג השם־יתברך יותר ומשפיע לו עוד יותר ויותר וכו', ועל־כן (ישעיה סד, ג): "עין לא ראתה" וכו'. ועל־כן באמת הכל מאתו יתברך, כמו שכתוב (איוב מא, ג): "מי הקדימני ואשלם", וכתיב (דברי הימים־א כט, יד): "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". רק העקר הוא הרצון, שיכניע ויבטל שנוי רצונו לגבי העני שנמשך עליו העניות על־ידי שנוי רצונות כנ"ל.

וזהו תקון כל התורה שעקרה לעשות רצונו יתברך, כמו שכתוב (ספרי פרשת פנחס): 'נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני', כי באמת אין האדם עושה כלל, כי "הבא לטהר מסיעין לו" (שבת קד.), רק העקר הוא הרצון, כמו שמבאר במקום אחר בענין גדל הפלגת מעלת הרצון דקדשה, ועקר לבטל רצונו לגמרי כנגד רצון השם־יתברך, שזה זוכין על־ידי צדקה בחינת תענית, כי עקר מה שיש בחירה לאדם, שיהיה לו איזה שנוי רצון, חס ושלום, נגד רצון השם־יתברך, שזהו פליאה גדולה איך שיך זאת, אך זהו עקר נפלאות נוראות הבחירה, שזה הפלא הגדול מכל יצירת מעשה בראשית שברא ויצר ועשה בעליונים ובתחתונים, כמו שמבאר במקום אחר (שיחות הר"ן סימן נא). וכל כח הבחירה נמשך מהשנויים כנ"ל, שעל־ידי־זה נמשך עד שיש להאדם שנוי רצון נגדו יתברך, שמשם נמשך העניות. ועל־כן כשנותן צדקה ומבטל העניות, וכמו שאמרו (שם קיט.): 'עשר בשביל שתתעשר', וכתיב (מלאכי ג, י): "ובחנוני נא וכו' אם לא אפתח" וכו', כי הצדקה בחינת רצון טוב, בחינת נדיבות לב, ועל־כן הזהרנו בצדקה (דברים טו, י): "ולא ירע לבבך בתתך לו", כי צריך לתן ברצון טוב ובשמחה, ועל־כן על־ידי־זה מבטל השנויים, שזהו עקר קיום כל התורה וכו' כנ"ל.

וגמילת חסד גדול יותר מן הצדקה, כי גמילת חסד - בין לעניים בין לעשירים (סכה מט:), כי צדקה אינו נותן לו כי־אם די מחסרו אשר יחסר - כי אין אתה מצוה לעשרו (כתבות סז:), אבל גמילות חסד והלואה - בזה מחזיק בידו ויכול לעשרו על־ידי־זה. והעקר הוא ההמתנה, שהמלוה הגומל חסד ממתין להלווה איזה זמן עד אשר יתחזק ידו ויסלק לו, כי זה עקר בטול השנויים התלויים בזמן, כי באמת אין זמן כלל, רק שאי אפשר להבין זאת כדי שיהיה בחירה על־ידי שנוי הזמן. וכל התורה והמצוה הוא שאנו מאמינים בבטול הזמן שיתחדש העולם ונהיה בבחינת למעלה מהזמן. וזה נזכה על־ידי שאנו מאמינים בהשם־יתברך ומקימין התורה והמצוות, שהם 'היום לעשותם' בזמן ולהאמין להשם־יתברך ולהמתין בקבלת השכר עד למחר, שהוא עולם־הבא, שהוא למעלה מהזמן. וזה עקר מעלת הצדקה וגם שהוא כמו מלוה להשם־יתברך, כמו שכתוב (משלי יט, יז): "מלוה ה' חונן דל". ועקר הוא ההמתנה שממתין להשם־יתברך, כי בודאי אם היה האדם רואה בעיניו שעל־ידי הדינר שנותן להעני נמשך לו מיד שפע במקומו אלף אדומים, מי פתי שלא ירוץ בכל כחו לתן צדקה?! ובאמת אין זה צדקה, רק חלוף, שמחליף דינר כסף באלפי דינרי זהב. והלא מתיגע ונושא ונותן על ספק רוח חלק עשירית מהקרן ולפעמים יש הפסד. ומי יהיה כסיל שלא ירוץ למשא ומתן כזה?! ואם כן לא היה בחירה כלל. ועל־כן עקר הבחירה הוא על־ידי ההמתנה וההעלמה, הינו מחמת שנעלם מבני אדם, כי הם סתימין עינין, ואינם רואין שתכף נמשך השפע בכפלי כפלים להעשיר הנותן, וגם הדבר צריך להתמהמה כפי הענין והבחינות - על־כן יש בחירה, אבל האדם נברא שישבר הבחירה ולבטל רצונו ולתן צדקה ולעשות גמילות חסד והלואת חן ולהאמין להשם־יתברך להמתין עד בוא שכרו.

נמצא, שעקר הוא ההמתנה, ועקר הכח להמתין בכל הדברים ולקוות לישועת ה' ושלא יקפח שכר כל בריה - הוא על־ידי שמבטלין כסילות דעתו ומאמינים בבחינת למעלה מהזמן, כי הבר דעת ראוי להבין בדעתו שצריכין להאמין בזה, כאשר הסביר לנו הוא, זכרונו לברכה, בהתורה הנ"ל על פסוק (תהלים ב, ז): "אני היום ילדתיך" וכו' (סימן סא תנינא).

ועל־כן אסרה לנו התורה לקח רבית של הלואה, והוא עוון חמור מאד, כי מאחר שרוצה, חס ושלום, לקח רבית, שהוא אגר נטר, שנוטל רבית בשביל המתנת הזמן - זהו בחינת פגם כל התורה כלה, כי באמת אין שום זמן כלל. ועקר אחיזת הזמן נאחז בתאות ממון שהוא בחינת כסילות, בבחינת "ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י, ב), שהוא בחינת ממון שהוא בשמאל, כמו שכתוב (משלי ג, טז): "בשמאלה עשר" וכו', 'הרוצה להעשיר יצפין' (בבא בתרא כה:), כמו שמבאר במקום אחר (סימן לא). ועל־כן שם עקר התקון, דהינו כשמשבר תאות ממון שעקרו על־ידי צדקה והלואת חסד. ועקר התקון על־ידי שמבטל הזמן, מאחר שמאמין בהשם־יתברך וממתין כנ"ל. ועל־כן זה המלוה האכזר שאינו רוצה להמתין, ודוחק ונוגש את חברו ולוקח ממנו רבית שהוא שכר המתנה - הוא פוגם מאד בכל התורה כלה שתלויה בההמתנה, בחינת "היום לעשותם" וכו' (דברים ז, יא). כי ההמתנה היא בחינת בטול הזמן, שעל־ידי־זה מתבטלים כל השנויים וכנ"ל, ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא עא.): שהלוקח רבית ככופר בכל התורה כלה, וכנ"ל.

וזהו: 'וכאלו כופר ביציאת מצרים' (יורה־דעה, סימן קס), שאז שדד השם־יתברך כל המערכות שבהם תלוי הזמן, כי אז היה בחינת בטול שנוי הזמן, כי אז היה "לילה כיום יאיר" בליל שמורים וכו' (זהר בא לח.). ועל־ידי־זה נמשך בחינת קבלת התורה, שאז היו כלם כאיש אחד, כמו שכתוב (שמות יט, ב): "ויחן שם ישראל" וכו' לשון יחיד, כמו שפרש רש"י שם. והכל היה על־ידי משה שהיה למעלה מהזמן, כמו שמבאר במקום אחר (סימן עט תנינא).

וזה "חצות לילה אקום" וכו' (תהלים קיט, סב), כי זה מעלת חצות - נדוד השנה, שמשם כל השנויים, שעל־ידי־זה תקון הכל כנ"ל. ועל־כן היה יציאת מצרים בחצות וכנ"ל. ועל־כן חצות מסגל כמו פדיון (סימן קמט), שהוא על־ידי מעות הצדקה שנותנין להצדיק והאיש הכשר ששם עקר תקון הצדקה, כי כשנותן לרשע ופגום, ומכל שכן לבעל מחלקת, אדרבא, פוגם יותר, כי חוזר וממשיך השפע, חס ושלום, להשנויים. ועקר הצדקה להכשרים והצדיקים אנשי שלום וכו'. וזה עקר הפדיון, כי על־ידי־זה נתבטלין כל הצרות שנמשכין מהשנויים שנמשכין מבחינת תרדמה, שמשם תחלת בריאת האדם השני בעולם שהיא האשה, שממנה יצאו כל הדורות כלם, ועל־ידי חצות משברין השנה בעת תקף התגברותו, בעת שהגיע הדעת לתכלית המעוט וההסתלקות, ועל־כן חצות מסגל כמו פדיון.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ג:): שקשה לעמד על נקדת חצות, כי זה אי אפשר להשיג, כי הסתלקות הדעת משם שרש הבחירה, כי משם שרש הזמן, שכל זה נמשך מתחלת הצמצום של החלל הפנוי, שהוא בחינת הסתלקות המח והדעת, כמובן למשכילים. כל זה אי אפשר להשיג כי־אם למבחרי יחידי הדורות כמו משה ודוד. וזה שאמרו שם, שדוד היה קם בחצות ועסק בתורה ובבקר נכנסו אצלו ואמרו לו: "עמך ישראל צריכין פרנסה!" והוא פליאה, אך על־פי הנ"ל מובן, כי חצות בחינת צדקה בטול השנויים, שמשם הפרנסה. ועל־כן אמר להם: 'לכו ו התפרנסו זה מזה', כי זה עקר התקון בחינת אחדות וצדקה ושלום בטול השנויים. אמרו לו: 'אין הקמץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחליתו', כי כבר נתבלבל העולם כל־כך על־ידי חטא אדם הראשון וחטאי הדורות, עד שרב השפע אצל העכו"ם, על־כן אפלו בימי דוד היה קשה לישראל להתפרנס זה מזה, על־כן השיב: 'לכו ופשטו ידיכם בגדוד' ללחם עם העכו"ם ולהוציא מהם השפע להשיבה למקומה – לבני ישראל הכשרים.

וזהו בחינת שנקרא "נשך", כמו שנאמר (דברים כג, כ): "כל דבר אשר ישך", בחינת (קהלת י, יא) "אם ישך הנחש בלוא לחש", שהוא פגם לשון הרע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ערכין טו:), כי על־ידי לשון הרע - כל המחלקת שנמשך מהשנויים וכו', שזהו עקר פגם רבית ונשך כנ"ל. ועל־כן קורין 'אם כסף תלוה בפסח', שהוא זמן יציאת מצרים, וכנ"ל.

שיך להמדרש (בראשית רבה ח, ה) "נטל אמת והשליכו לארץ" וכו' (להלן טז).

וזה 'כל הדן דין אמת לאמתו, כאלו נעשה שתף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית"' (שבת י.). 'לאמתו' דיקא כמו שדקדקו הפוסקים (טור חשן משפט סימן א), ופרשו לענין דין מרמה וכו'. בזה העולם אי אפשר להשיג האמת כי־אם על־ידי אמונה, שהוא שלמות האמת בחינת (בראשית ב, יח): "עזר כנגדו".

היוצא מזה, שעקר המחלקת על־ידי האמת שאינו בשלמות, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין צז.): "והאמת תהיה נעדרת" (ישעיה נט, טו) - 'שתעשה האמת עדרים עדרים' וכל אחד אומר שאצלו האמת. ויש שכונתם באמת, אבל הם טועים. ויש בזה כמה בחינות, אבל אף־על־פי־כן עקר האמת לאמתו הוא אחד. ועל־כן 'לא השליך השלום' וכו', כי כל הטעות והמחלקת על־ידי האמת הנ"ל.

וזהו (בראשית ג, ט יא): "איכה - מי הגיד לך כי ערם אתה" וכו'. הלא מקדם לא ידעת להתביש במה שאתה ערם וכו', אף־על־פי שמעלתך היתה אז גדולה ביותר, ועתה אתה מתביש במה שאתה ערם, על־כן נגזר עליו מיתה. זהו בחינת "ותשלך אמת ארצה" (דניאל ח, יב). ועל־ידי־זה יזדכך ויקום בתחיה, זהו בחינת (בראשית רבה ח, ה): 'תעלה אמת מן הארץ', "אמת מארץ תצמח" (תהלים פה, יב), כי עקר תחית המתים על־ידי אמת, שהוא סמא דחיי וכנ"ל.

וזה בחינת הבדלה במוצאי שבת. ועל־ידי זה דיקא ממשיכין קדשת שבת לששת ימי החל, על־ידי שמבדילין בין קדש לחל, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, דהינו שמבדילין בין אמת של שבת ובין אמת של ששת ימי המעשה, שהוא בחינת הבדלה בין קדם הבריאה לאחר הבריאה שנברא בששת ימי המעשה, כי תכף אחר הבריאה נעשה רשם על השקר, אבל אז היה עדין אחר הבריאה גם־כן בבחינת אמת, רק אף־על־פי־כן היה תכף רשם על השקר, הינו בחינת האמת השני הנ"ל, שצריך ברור, שאחיזת השקר ממנו בחינת 'כל שקר שאין בו אמת בתחלתו' וכו' (סוטה לה.), 'בתחלתו', הינו שיונק מתחלת הבריאה שהיה עדין אמת, אך משם נשתלשל אחיזה להשקר מחמת שהאמת עדין לא נתברר לאמתו, ועל־כן עקר התקון על־ידי הבדלה, שצריכין לידע להבדיל בין אמת של שבת לאמת של ששת ימי החל, שהוא בחינת הבדלה בין קדם הבריאה לאחר הבריאה.

וזהו בעצמו בחינת הבדלה בין הצדיק האמת לשאר העולם, אף־על־פי שהם גם־כן אנשי אמת, אבל האמת שלהם צריך זכוך עדין, כי הצדיק האמת הוא בחינת (זהר נשא קמד:): 'שבת דכלהו יומא'. ועקר התקון על־ידי הבדלה דיקא, על־ידי שיודעין שיש הבדל גדול ביניהם ואי אפשר להשיג האמת של הצדיק בדעתו רק על־ידי אמונה, ועל־ידי־זה מתחזק, על־ידי האמת שיש בו באמונה שלמה, שזה עקר תקון האמת של כל העולם - להתחזק על־ידי האמת באמונה שלמה, כי על־ידי האמת שבלב - כל אחד יכול להבין שצריך להתחזק באמונה, כי אי אפשר להבין ולתרץ כל הקשיות שעל הצדיק האמת, כמו שאי אפשר להבין הקשיות שעל השם־יתברך וכמו שמבאר במקום אחר (סימן נב לקוטי תנינא).

וזהו בחינת (שמות יט, כא): "פן יהרסו אל ה' לעלות". וזה בחינת (במדבר יח, ד): "והבדילה הפרכת לכם" וכו'. וזה בחינת (במדבר יח, ד): "וזר לא יקרב אליכם", כי בכל מקום שיש קדשה יותר - שם מאיר האמת יותר, אבל זה האמת אי אפשר לזר להשיג. וצריך לעמד מרחוק ולהאמין בזה האמת, אבל לא שיקרב אליו לתפסו ולהשיגו. ודיקא על־ידי־זה ממשיכין קדשת שבת לימי החל, על־ידי שמבדילין ביניהם. וכן על־ידי־זה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה שהוא בחינת כלליות ששת ימי המעשה שבהם נברא כל הבריאה שנכלל בקדם הבריאה שהוא בחינת שבת, כי זה עקר האמת - כשיודע האמת שאי אפשר להשיג בדעתו עצם האמת, כנ"ל.