# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1073/65/1/

כי עקר כח היצר־הרע נמשך מרבוי השנויים, כי בשרש הכל - שם הכל אחד ואין שם שום שנוי, חס ושלום, ושם כלו טוב ואין שם שום רע והתנגדות כלל. ועקר אחיזת הרע שמשם כח היצר־הרע, שמשם כל ההתנגדות, הוא נמשך רק מבחינת רבוי, ששם יש שנויים, וכמבאר בהתורה 'אמר רבי עקיבא' (סימן נא, לקוטי חלק א): 'כשתגיע לאבני שיש טהור' וכו', עין שם היטב מה שמבאר שם, כי קדם הבריאה היה הכל אחד שהוא בחינת כלו טוב כלו קדש וכו'. ותכף שיצאה הבריאה מכח אל הפעל ונתהוו בחינת שנים, דהינו קדם הבריאה ואחר הבריאה, אזי נתהוה תכף שרש אחיזת השקר, אף־על־פי שלא היה עדין, חס ושלום, שום רע ושקר, רק מאחר שהיה שני בחינות, נתהוה מיד הבחינה, שמשם משתלשל אחיזת השקר שהוא הרע, שהוא הטמאה, שמשם כל כח היצר־הרע ומשם כל ההתנגדות, כי באחד אין שיך התנגדות וכו', עין שם. ומשם כל כח הבחירה, עין שם.

אבל גם אחר הבריאה, אף־על־פי שכבר נתהוה שרש אחיזת השקר, שהוא הרע שמשם כח הבחירה, כי משם כח היצר־הרע כנ"ל, אף־על־פי־כן הכל היה בהעלם גדול מאד, ועדין לא היה כח להשקר, שהוא היצר־הרע, להוציא שקרו מכח אל הפעל, עד אשר נתרבו השנויים יותר ויותר. ומחמת שעקר הבריאה היתה רק בשביל האדם, כי הכל נברא רק בשבילו לבד, מחמת שרק האדם יש לו כח הבחירה, כי אין שום נברא בעולם שיהיה לו כח הבחירה כי־אם האדם. כי המלאך הוא קדוש וטהור אבל אין לו בחירה, ולהפך בהמות וחיות וכו' הם חסרי דעת ומגשמים מאד ואין להם בחירה, ועקר הבחירה אצל האדם ועל־כן בשבילו נברא הכל, כי הבחירה היא החדוש והפלא הגדול מכל יצירת מעשה בראשית, כמובא בספרים ובדברינו כמה פעמים. ומחמת שעקר הבחירה היא אצל האדם, שבשבילו נברא הכל ועקר הבחירה על־ידי שיש יצר טוב ויצר הרע, על־כן לא היה כח להיצר־הרע לגלות שקרו להסית ולהדיח את האדם עד שהתחיל הרבוי והשנוי במין בני אדם, דהינו שנתהוו שנים, שהוא כשנבראה חוה ונעשו שנים ואז היה שני דעות, אז דיקא היה לו כח להסית, כי עקר אחיזתו מרבוי ושנוי דעות, והעקר כשנתרבו בני אדם שאצלם עקר הבחירה וכנ"ל, וכמו שכתוב (קהלת ז, כט): "עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו להם חשבנות רבים" וכמו שפרש רש"י שם, שתכף שנעשו שנים, שנקראו "המה" בקשו חשבנות רבים לסור מאחרי המקום וחטאו נגדו בעץ הדעת טוב ורע וכו'.

כי באמת נשמת האדם גדולה וגבה מאד, ולא היה כח להיצר־הרע בכ ל תחבולותיו להחטיאו, כי־אם על־ידי שמתלבש תחלה בהאשה שדעתה קלה (שבת לג:), ואחר־כך היא הסיתה אותו, כי האשה נלקחה על־ידי תרדמה ושנה, שהיא בחינת הסתלקות הדעת, שמשם עקר אחיזת הזמן, כי בהשכל האמתי משיגין שאין שום זמן כלל וכו', כמו שמבאר על פסוק (תהלים ב, ז): "אני היום ילדתיך" וכו', עין שם. ועקר אחיזת השנויים הוא בהזמן, ששם כל השנויים, כמו שאומרים: 'בתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים' וכו'. וכנראה בחוש רבוי השנויים, שעל־ידי הזמנים קור וחם, קיץ וחרף, יום ולילה וכו'. ואפלו ביום אחד יש שנויים רבים, וכמובא בדברנו (הלכות בשר וחלב הלכה ד) מה שנאמר בעץ־חיים בתחלתו (שער א ענף ה): שאין יום דומה לחברו ואין רגע דומה לחברתה וכו'. ומשם נמשכין כל המארעות של האדם, כל מה שעובר עליו, כי השם־יתברך משגיח ברחמיו, ומנהיג עולמו בחסד, ומשנה עתים בתבונתו ומחליף את הזמנים, שעל־ידי־זה עובר בעולם בכלל ובפרט כל המארעות לטוב, או להפך, חס ושלום, ועל כל אדם בפרטיות עובר מה שעובר כפי השגחתו יתברך. וכמו כן נשתנה דעתו מחברו כפי טבעו ושרשו וכפי מה שעובר עליו.

והעקר הוא הבחירה, כי האדם צריך לכון דעתו בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל מה שעובר עליו - להאמין באמת שהכל לטובתו, כי הכל רמזים מהשם־יתברך להשיבו אליו באמת, כמו שמבאר במקום אחר (סימן נד). ומי שמכון דעתו להשם־יתברך, ובכל מה שעובר עליו, הוא מקשר ומקרב עצמו להשם־יתברך בין בטיבו בין בעקו, כמו שכתוב (תהלים נו, יא): "בה' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר". וכמו שכתוב (שם עא, יד): "ואני תמיד איחל" וכו', הוא מבטל כל אחיזת היצר־הרע והסטרא־אחרא שנאחז בהשנויים, כי הוא כולל כל השנויים בהשם־יתברך, ששם כלא חד כנ"ל. ואם היו כל בני אדם מתנהגים כך - לכלל הכל באחד, בודאי היה הכל באהבה ושלום ואחדות, והיה כל העולם מתקן בתכלית התקון, כי זה יקר מן הכל, כמו שכתוב (ויקרא יט, יח): "ואהבת לרעך כמוך" – 'אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה' (תורת כהנים שם), כי באמת אף־על־פי שדעת כל אדם משנה מחברו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נח.), אף־על־פי־כן צריך כל אחד לאהב את חברו כנפשו ולידע שהכל אחד, כי כל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט. והשם־יתברך ברא כל אחד בדעה משנה מחברו דיקא, כדי שכל אחד בשנוי דעתו יכלל באחדות עם חברו, ולא יבואו לידי קנאה ושנאה וקטטה, חס ושלום, על־ידי שנוי דעתם, רק יאהבו זה את זה ויקימו את התורה והמצוות יחד ויכללו כלם כאחד, שזה יקר מאד אצל השם־יתברך כשפעלות משתנות נכללין באחד הפשוט, כמו שמבאר בהתורה "ימי חנכה" בלקוטי תנינא סימן ב, עין שם, אבל מרבוי השנויים משם אחיזת היצר־הרע כנ"ל, עד שמסיתו למה שמסיתו.

ועקר התחלתו היה - כשנבראה חוה ונעשו שני בני אדם, כי מחמת שחוה היא נלקחה מתרדמה, מהסתלקות הדעת, ששם עקר אחיזת הזמן כנ"ל, שמשם כל השנויים כנ"ל, על־כן היה לו כח להסיתה ביותר ותכף שהסית אותה היה לו כח על ידה דיקא להסית את האדם בעצמו, אף־על־פי שהוא גבה מאד, ולא היה לו כח בשום אפן להסיתו בעצמו לעבר על דברי ה' לאכל מעץ הדעת, אבל על ידה החטיאו כנ"ל, וכן בכל דור ודור, כי אחר־כך שיצאו כל הדורות מחוה, וכל מה שנתרבו בני אדם ביותר - יש כח להיצר־הרע ביותר להחטיא את האדם אפלו הגדול במעלה, והעקר על־ידי בני אדם, שמתלבש את עצמו בבני אדם שאינם בעלי כח כל־כך, ומחטיאם, ואחר־כך על ידם יכול להחטיא, חס ושלום, אפלו את הגדולים ביותר, כמו שאמר אדמו"ר ז"ל (שיחות הר"ן סימן פא): שבני אדם הם מונעים גדולים מאד וכו'. וכן אמר, שהאדם יש לו כח להכשיל את חברו יותר מהיצר־הרע וכו', עין שם. ועל־כן כל כח היצר־הרע ביותר הוא על־ידי מחלקת, כמו שמבאר בהתורה "ויסב" וכו' (סימן סב), וכמו שהפליגו רבותינו ז"ל (יומא ט:), בעצם גנות המחלקת, שעל־ידי זה נחרב בית שני וכו', ועדין לא חזרנו לארצנו על־ידי־זה, הינו כנ"ל.