# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1073/65/2/

וזהו בחינת גדל המעלה של צדקה וגמילות חסד ששקולה ככל התורה כלה (בבא בתרא ט.), כי על־ידי צדקה - מרבה שלום ואהבה, כמו שאמרו (אבות ב): 'מרבה צדקה - מרבה שלום', כי הצדקה הוא בממונו, שלוקח ממונו ונותן לחברו העני, ובזה מרבה האהבה והשלום מאד, ומבטל אחיזת הסטרא־אחרא מהשנויים עד שנכלל הכל באחד, שזה יקר מן הכל, כי הממון הוא בחינת חסרון הדעת, כי הממון מבחינת שמאל, מבחינת צפון, כמו שכתוב (איוב לז, כב): "מצפון זהב יאתה". וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא כה:): 'הרוצה להעשיר יצפין', שמשם אחיזת הכסילות שהוא חסרון הדעת, בבחינת (קהלת י, ב): "ולב כסיל לשמאלו" (וכמו שנאמר בהתורה של אסור גזלה בסימן סט, עיין שם). ועל כן בהממון עקר המלחמה - לבטל משם אחיזת היצר־הרע שנאחז בהשנויים הבאים על ידי הזמן, שנאחזים בבחינת תרדמה, בבחינת הסתלקות הדעת שמשם הממון וכנ"ל. ועל כן רב המחלקת הוא על־ידי הממון. וכמו שכתוב (משלי כח, כא): "ועל פת לחם יפשע גבר", וכנראה בחוש.

ועל־כן שם בממון צריכין להתגבר יותר ולבטל הזמן, ולידע ולהאמין שאין שום זמן כלל, שאז יהיה נצול מתאות ממון ומדאגת וטרדת הפרנסה, כי עקר דאגת הפרנסה שעל־ידי־זה בא לתאות ממון הוא על־ידי הזמן, על־ידי שחושב מיום לחברו ודואג מהיכן יתפרנס להבא, כי רב העולם יש להם לאכל ביומם, ואפלו מי שהשעה דחוקה לו ביותר שאין לו אפלו פרנסת יומו, אף־על־פי־כן אם תדקדק בזה תראה, שרב עקר דאגת כל אחד הוא על יום המחרת ועל הזמן להבא, כי יום אחד יכול האדם לסבל בלי אכילה כלל, רק עקר דאגתו, שמתירא, שגם למחר לא יהיה לו פרנסה. מכל־שכן שהרב יש להם פרנסת יומם, ויש הרבה שיש להם ממון ונכסים שיוכלו להתפרנס מהם חדש או שנה או יותר, רק כל דאגתם מה יעשו כשיכלו הממון ברבות הימים. נמצא, שעקר דאגת הפרנסה ותאות ממון הוא מחמת הזמן, מחמת שהממון נמשך מחסרון הדעת ששם עקר אחיזת הזמן, שמשם כל השנויים וכנ"ל.

ועל־כן צריכין להתגבר לקשר דעתו אל האמת - להאמין ולהבין שבאמת אין שום זמן כלל, כי הזמן פורח מאד, כי כל ימינו הבל. וכל הזמן נמשך רק מבחינת למעלה מהזמן בשביל בחירה, רק שאי אפשר להבין זאת, אבל באמת אין שום זמן כלל. ועל־ידי־זה יהיה לו כח להמתין לישועת ה' תמיד, ולא יטריד דעתו בטרדת הפרנסה ודאגת הממון, רק יהיה רגיל לומר: "ברוך ה' יום יום" וכו' (תהלים סח, כ). וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה מח.): 'מי שדואג מה יאכל למחר הוא ממחסרי אמנה', כי 'מאן דברא יומא - ברא מזוניה' (זהר בשלח סב.).