# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1081/63/2/

כי באמת עקר חסרון העצה הוא בזה העולם בבחינת אחר הבריאה, כי בבחינת קדם הבריאה הוא כלו אחד כלו טוב ושם אין שיך שום עצה כלל, כי עקר העצה הוא במקום שיש שני דרכים ואין יודעין באיזה דרך לילך ובאיזה הנהגה להתנהג, ואז צריכין עצה איך לעשות, אבל בבחינת כלו אחד כלו טוב - אין שיך עצה, נמצא, שעקר הכרחיות העצות הוא בבחינת אחר הבריאה, ועל־כן העצות נקראין רגלין, כמו שכתוב (שמות יא, ח): "וכל העם אשר ברגליך", ודרשו רבותינו ז"ל (רש"י שם), 'ההולכים אחר עצתך', כי עקר העצות הוא בבחינת אחר הבריאה, שהוא בחינת רגלין, בחינת "והארץ הדם רגלי" (ישעיה סו, א). וזה בחינת (ברכות סא.): 'כליות יועצות' ותרין כוליין - הם בבחינת תרין שוקין - בחינת נצח־הוד (זהר האזינו רצו.), שהם בחינת עצות, כידוע (שם בלק קצג:).

ועקר חסרון העצה הוא מחמת שאין יודעין התכלית של כל דבר, כי בודאי אם היו יודעין את התכלית של כל דבר - לא היה שיך להסתפק בשום עצה, למשל האדם הוא מספק אם לסחר משא ומתן זה או משא ומתן אחר, ועקר כונתו בהמשא ומתן הוא רק בשביל התכלית שלו כדי להרויח ממון, כדי שיהיה לו פרנסתו. נמצא, שעקר מה שהוא מספק וצריך לעצה, הוא מחמת שאינו יודע על־ידי איזה משא ומתן ישיג התכלית המכון שלו, כי בגוף המשא ומתן אין שיך ספק וחלקת העצה, כי אין צריך גוף המשא ומתן כלל, כי אין צריך לו לא השעוה ולא החלב, רק כל ספקות וחלקת העצה שלו הוא איך להרויח ממון, שהוא אצלו התכלית, ומחמת זה העולם תמיד מספק בעצות ואין יודעים לתת עצה לנפשם.

אבל מי שמסתכל על התכלית האחרון של כל דבר, ועקר כונתו באמת בכל דבר הוא רק להשיג תכלית האחרון - זה זוכה בודאי לעצה שלמה, וגם אין צריך כל־כך לעצות, כי התכלית האחרון הוא כלו אחד כלו טוב, ושם אין שיך להסתפק בשום עצה כלל כנ"ל, כי באמת הכל הולך אחר הכונה - ו'רחמנא לבא בעי' (סנהדרין קו:), וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות קי.): 'ובלבד שיכון לבו לשמים'.

ועל־כן מי שחס על נפשו ומסתכל על התכלית האחרון ובכל דבר שבעולם הוא מכון רק כדי שישיג על־ידי־זה התכלית האחרון, שהוא בחינת שעשוע עולם־הבא - להכיר ולדעת אותו יתברך, אף־על־פי שגם בעבודת ה' יש כמה וכמה דרכים לפני האדם באיזה דרך יזכה להשיג עבודתו יתברך בשלמות באמת, וכמו שבקש דוד המלך, עליו השלום, על זה כמה פעמים, כמו שכתוב (תהלים פו, יא): "הורני ה' דרכך אהלך באמתך", וכמו שכתוב (שם עג, כד): "בעצתך תנחני" וכו', (שם כה, ה): "הדריכני באמתך ולמדני" וכו'. וכיוצא בזה הרבה, אף־על־פי־כן אם עקר כונתו באמת לשמים בכל דבר כדי להשיג התכלית האחרון האמתי, אזי בכל דבר שיעשה ואיזה דרך שיתנהג - בודאי יזכה אל התכלית ובלבד שלא יסור מדברי התורה, וזה בחינת (משלי ג, ו): "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחתיך" - "בכל דרכיך דעהו" - הינו לכון בכל דרכיו בשביל השם־יתברך, שזהו התכלית האחרון ואז "הוא יישר אורחותיך", כי אז בודאי יוליכך השם־יתברך בדרך הישר וישפיע עצות נכונות איך להתנהג בדרך הישר.

כי באמת אי אפשר להשיג שום עצה כי־אם מבחינת התכלית האחרון, שהוא השגת השם־יתברך, שהוא יתברך, כביכול, מקור ושרש כל העצות שבעולם, כי שם הוא עצה אחת, בחינת כלו אחד וכו', וכל העצות האמתיות הנכונות נמשכין משם, ומי שרוצה לקבל עצה שלמה אי אפשר לו לקבל שום עצה כי־אם כשמקשר אחר הבריאה בקדם הבריאה, דהינו שיקשר כל דבר להשם־יתברך ויכון בכל הדברים שעושה בשביל התכלית האחרון - בשביל השם־יתברך, וכל מעשיו יהיו לשם שמים, ואז יזכה בודאי לעצה שלמה, דהינו לקבל עצות נכונות מבחינת קדם הבריאה, מבחינת התכלית האחרון וימשיך משם עצה נכונה גם לעולם־הזה.

כי עולם־הזה בחינת אחר הבריאה, ששם עקר הספק של כל העצות כנ"ל, הוא זוכה לקשר לקדם הבריאה בחינת עולם־הבא לבחינת התכלית, ששם הוא עצה שלמה, עצה אחת, בחינת כלו אחד כנ"ל, שהוא מקור כל העצות כנ"ל, נמצא, שעקר כל העצות שצריכין בעולם־הזה דיקא כנ"ל אי אפשר לקבל כי־אם כשמקשרין העולם־הזה לעולם־הבא, דהינו אל התכלית כנ"ל: