# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1086/61/1/

כשיוצא הכלי מרשות עכו"ם לרשות ישראל - צריכין טבילה, והינו כלי סעדה (יורה־דעה, סימן קכ), כי כבר מבאר בהלכות מאכלי עכו"ם (הלכה א), שצריך לשמר את המאכל מבחינת השבעים אמות, שהן בחינת רע הכולל כנ"ל, שכל תקוני המאכלים הם בשביל זה, ועקר הטבילה הוא לכלי מתכות שהן לבדן צריכין טבילה מדאוריתא, כי בבחינת מתכות אחיזתם ביותר, כי שם שרש כלל העבודות זרות של כל השבעים אמות, כי כל העבודות זרות תחובים בממון, כמבאר במאמר 'צוית צדק' (סימן כג), שזהו בחינת תאות ממון, בחינת (בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה", בחינת שבעים אנפין חשוכין, שהן בחינת עבודות זרות של שבעים אמות, הפך 'השמח בחלקו', בחינת אנפין נהירין, בחינת תקון תאות ממון, בחינת (שם לג, יח) "ויחן פני העיר" – מטבע תקן וכו' (שבת לג:), עין שם.

כי עקר בחינת תאות ממון הוא חזק ביותר בהממון בעצמו שהן המטבעות, ששם חזק התאוה ביותר מאד. וכדמשמע מדברי רבנו, נרו יאיר, שם. וכפי המובן לעניות דעתנו, מהדברים ששמענו מפיו הקדוש בענין זה, שסגית 'הזהב קונה את הכסף' (בבא מציעא מד.) יתפרש על־פי המאמר הנ"ל. והכלל, שכל מה שהוא מטבע ויוצא ביותר - חשוב ביותר, כי שם בהממון בעצמו, דהינו בהמטבעות היוצאין - מלבש שם בחינת הפנים הנ"ל, בחינת גונין עילאין פני הקדשה, בחינת פני העיר, תקון המטבע. וכן שם בהמטבעות מחמת שיש שם קדשה גדולה מאד - יש שם אחיזת הסטרא־אחרא ביותר מאד, שזהו בחינת תאות ממון - שהתאוה ביותר אל המטבעות, שזהו בחינת אנפין חשוכין. וזה בחינת מה שהעבודה־זרה של כל אמה ואמה חקוקה על המטבע שלהם, כי שם נאחזין בחינת השבעים אנפין חשוכין כנ"ל, וכמבאר בדברי רבנו שם, עין שם.

ועל־כן כלי סעדה של מתכות כשיוצאין מרשותו של עכו"ם צריכין טבילה, כי שם נאחזין ביותר, כי מיני מתכות הם שרש כל המטבעות, כי כל המטבעות נעשין ממיני מתכות דיקא, כי בהם נחקק ונכר ביותר הפנים והצורה שחוקקין עליהם. נמצא, שבחינת מתכות מלבש בהם בחינת הפנים שהם בחינת המטבע. וזהו בחינת שבעה מיני מתכות (ספורי מעשיות ד) - כנגד אור הפנים שכלול משבע בחינות, שהם שבעה נקבים של אור הפנים, ושבע מדות שבמח שהוא אור הפנים, וכמובא בדברי רבנו, נרו יאיר, במקום אחר (בסימן כא).

ועל־כן כשהכלי מתכות הצריכין לסעדה הם ברשות העכו"ם - נאחז שם ביותר הרע של שבעים אמות, כי שם שרש העבודות זרות שלהם שתחובים בממון, שהם המטבעות הנעשין ממיני מתכות, ועל־כן צריכין טבילה, כדי להכשירן ולטהרן שלא יפגמו המאכלים של ישראל, כי שמירת כל המאכלים של ישראל ותקונם - הוא הכל לשמרם ולתקנם מפגם של שבעים אמות כנ"ל, כמה פעמים.

וזהו בחינת הטבילה, כדי להחזיר להכלים הנ"ל פנים דקדשה שיצא מהם. כי נאחז שם אנפין חשוכין, הפך פני הקדשה כנ"ל. כידוע, שבחינת טבילה הוא בשביל החזרת הפנים, שהן המחין שחוזרין על־ידי הטבילה, כמובא. וכבר מבאר לעיל בהלכות מליחה (הלכה א), שבחינת טבילה בתוך מקוה מים הוא בבחינת התעלמות בתוך המים, בבחינת עלמא דאתי, בבחינת (ברכות נה:): 'דגים שבים המים מכסה עליהם ואין עין הרע של שבעים אמות שולטת בהם', עין שם. כי מקוה מים הוא בחינת דעת, בחינת עלמא דאתי שאין שם אחיזה להשבעים אמות.

ועל־כן כשמוציאין הכלים הנ"ל מרשות השבעים אמות - מטהרין אותן על־ידי המקוה מים, שמביאין אותן לתוך המים, בבחינת במים יובא... וטהר (ויקרא יא, לב), דהינו שחוזרין ומביאין אותן לשרשן בבחינת עלמא דאתי שהוא שרש כל הדברים, שהיא בחינת מקוה מים, ושם נתעלמים ונתכסים בתוך המים מעין השבעים אמות, כי אין שם שליטה להם בבחינת 'דגים שבים - המים מכסה עליהם' וכו' כנ"ל, ואזי חוזרין ונעשין בריה חדשה שם, כי כל הדברים החוזרים לשם לבחינת עלמא דאתי, הם נתחדשים שם בבחינת תשובה, בחינת (איכה ה, כא): "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" וכו'. כמובא בהלכות פורים (הלכה א). ואזי כשמוציאין הכלים משם שנעשו בריה חדשה שם כנ"ל, אז נטהרו וראויין לבוא לרשות ישראל, לתקן בהם המאכלים, כנ"ל.

ועל־כן מקוה היא תקון גדול מאד לתשובה, כי משם התחלת התשובה כנ"ל, ועל־כן תחלת הכנסת ישראל בצל השכינה היה על־ידי טבילת מקוה (כריתות ט.), וכן בזמן הזה - התחלת כניסת הגר תחת כנפי השכינה הוא על־ידי טבילה גם־כן, כי משם ההתחלה של הכניסה לעבודתו יתברך שמו כנ"ל, כי שם חוזרין ונתחדשין, שזהו עקר בחינת תשובה, כנ"ל.