# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1086/63/1/

וזה בחינת טבילת כלי סעדה הנקנים מהעכו"ם. כי אכילת ישראל יקרה וקדושה וגבה מאד, כי אכילה דקדשה היא בחינת תורה ממש, בבחינת (תהלים מ, ט): "ותורתך בתוך מעי", כי החיות נמשך מחי החיים תמיד, אך אי אפשר לקבלו, מחמת רבוי אור כי־אם על־ידי כלים הנעשים על־ידי עסק התורה וכו', כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. ועל־כן עקר החיות על־ידי התורה, כמו שכתוב (דברים ל, כ): "כי הוא חייך" וכו', כי על־ידי התורה שיש בה פרשיות וסדרים וכו', על־ידי־זה קורין את חי החיים וממשיכין ממנו החיות, שהוא החכמה והדעת, בהדרגה ובמדה, שעל־ידי־זה עקר החיים כנ"ל, וזהו בעצמו בחינת אכילה דקדשה, כי על־ידי האכילה נמשך החיות כנראה בחוש. נמצא, שיש כח להמאכל להחיות את האדם. וזה מחמת שיש כח בכל דבר מאכל להמשיך ולהגביל החיות מחי החיים לתוך כל בעלי חיים שמשם עקר החיים כנ"ל, וזה הכח מקבלין כל המאכלים מהתורה,

ועל־כן צריכין לאכל בקדשה על־פי התורה, בבחינת "ותורתך בתוך מעי", כי דיקא על־ידי מצוות התורה נמשך זה הכח לתוך המאכלים שיהיה להם כח להחיות בהם נפש כל חי, להמשיך החיות מחי החיים לתוך כל בעלי חיים. כי זה הכח נמשך רק על־ידי התורה, שעל ידה קורין את חי החיים, כנ"ל.

ועל־כן אסור להנות מהעולם־הזה בלא ברכה, כי על־ידי הברכה שמברכין תחלה, על־ידי־זה קורין את הבורא יתברך שהוא חי החיים שברא דבר זה בכח זה, שיש לו כח להמשיך החיות. ועכשיו על־ידי הברכה שאנו אומרים 'ברוך אתה וכו' המוציא לחם' וכו', או 'בורא פרי העץ' וכו', שעל־ידי־זה אנו קורין את הבורא יתברך וממשיכין את החיות ממנו יתברך שהוא חי החיים, ממשיכין ממנו החיות על־ידי דבור הברכה לתוך המאכל שרוצה לאכל, ואז דיקא יש כח בהמאכל להחיות את האדם בחיות דקדשה שהוא עקר החיות האמתי.

ועל־כן עקר החיות והשביעה על־ידי הברכה בחינת (יואל ב, כו) "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה'" וכו', כי עקר החיות שמחיה המאכל את האדם הוא על־ידי הברכה שמברכין ישראל על כל מה שאוכלין ונהנין ממנו, ומשם נשתלשל הכח גם לכל המאכלים שאוכלין העכו"ם, או בהמות - שיחיה אותן, כי הכל נמשך מישראל המקימין את התורה, כידוע.

ועל־כן באמת יש הבדל גדול בין החיות שמקבלין ישראל על־ידי אכילתם בברכה ועל־פי התורה, ובין החיות של זולתם, כי ישראל מקבלים חיות אמתי שהוא חיות דקדשה, ועל־כן רק הם נקראים "חיים" באמת, כמו שכתוב (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם" וכו', אבל העכו"ם והרשעים גם בחייהם קרויים "מתים", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יח:), כי החיות שלהם אינו חיות כלל, מחמת שאין להם כח להמשיך החיות מחי החיים בהדרגה ובמדה, שזה אין זוכין כי־אם כשהאכילה הוא על־פי התורה, כנ"ל.

וזה בחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר", כי הרשעים אין להם כח להשביע נפשם ולהחיותה כראוי, מאחר שאינם ממשיכין כראוי החיות מחי החיים, שזה אי אפשר כי־אם על־פי התורה כנ"ל. וזה (דברים ח, ג): "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", שעקר החיות ממוצא פי ה', שנמשך החיות מחי החיים על־ידי הברכה שהיא בחינת מוצא פי ה', כי באתערותא דלתתא אתער לעלא (בהתעוררות שלמטה מתעורר למעלה) (זהר לך לך פח.), וכשאנו מברכין הברכה בפינו - אזי נתעורר פי ה', כביכול, להמשיך החיות על־ידי הדבור בהדרגה ובמדה, שעל־ידי־זה עקר החיות שיש כח להמאכל להחיות את האדם, כנ"ל.

וזה בחינת ההבדל שבין כל המאכלות האסורים להמתרים, כי כל המאכלות האסורים הם בחינת אכילת עץ הדעת טוב ורע, שאינו נמשך מבחינת כלים קדושים, רק מבחינת שברי כלים, שאין בהם כח להמשיך החיות מחי החיים כראוי, אדרבא, על ידם מתגבר הסטרא־אחרא ביותר, שהיא סטרא דמותא, וזה שאסרה תורה מאכלים טמאים, וכן מאכלים הקדושים ביותר אסורים גם־כן באכילה, כגון אכילת קדש ותרומה לזר, כי עקר אסור אכילת מאכלים הטמאים הוא, מחמת שהם נמשכין מבחינת שברי כלים, ואין כח על ידם להמשיך החיות מחי החיים בהדרגה ובמדה, כנ"ל.

ועל־כן גם כל המאכלים הקדושים ביותר אסורים גם־כן למי שאינו ראוי להן באסור חמור מאד, כי מחמת שהם קדושים בקדשה יתרה מאד - אין כח בהמקבל לקבל החיות והקדשה המרבה, הנמשך על ידם. ועל כן אם ירצה לאכלם, חס ושלום, מי שאינו ראוי להם הוא גורם שבירת כלים מחדש, בחינת 'רבוי השמן גורם כבוי הנר', ועל־כן "כל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י), כי אין בו כח לקבל החיות המרבה הנמשך על־ידי אכילת קדש, שזהו בחינת רבוי השמן שגורם כבוי הנר, שזהו בחינת שבירת כלים, שמשם עקר יניקת הסטרא־אחרא, כנ"ל.

וזה שכתוב בכלאי הכרם (דברים כב, ט): "פן תקדש המלאה" וכו', כי אסור כלאים הוא רק מחמת התערובות, כי כל אחד בפני עצמו מתר לזרע, רק כשנתערבין זרעים של תבואה ושל גפן יחד אסורים, מחמת שעל־ידי תערבתם אין להם כח לקבל רבוי האור הנמשך על־ידי הרבה מינים משנים כאלה, ועל־כן אסורים בבחינת קדש, בחינת פן תקדש וכו', כי זהו בחינת אסור קדש - שלא יהיה רבוי אור, חס ושלום, כנ"ל.