# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1086/64/4/

וזה בחינת ל"ג בעמר, בחינת הלולא דרבי שמעון בר יוחאי, בחינת (חלין ז:): 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם', כי הצדיק הגדול מתיגע כל ימיו ביגיעות עצומות מאד בשביל תקנות ישראל להשיבם כלם לאביהם שבשמים, אבל הבעל־דבר מתגרה מאד מאד בנפשות ישראל, בפרט בסוף הגלות הארך המר הזה, ומחטיא אותם בכל פעם יותר, אבל הצדיק הזה אינו מניח את מקומו, ועולה בכל פעם למדרגה גבה ועצומה יותר ויותר. ומשיג וממשיך חסדים גדולים ורחמים רבים יותר ויותר בכל פעם, עד שיכול לתקן גם הפגמים והקלקולים האלו, כי כל מה שעולה למדרגה גבה יותר ומשיג גדלת הבורא יתברך יותר - הוא משיג חסדו ורחמיו וטובו יותר. כי עקר גדלתו יתברך הוא רחמיו וחסדיו יתברך, כי חסד נקרא "גדלה", כמו שכתוב (דברי הימים־א, כט, יא): "לך ה' הגדלה", זה חסד, כידוע (זהר חלק ג' שב.).

אבל בעוונותינו הרבים, מתגבר הבעל־דבר כל־כך כל־כך, עד שצריך הצדיק לעלות למדרגה גבה כזאת שאי אפשר לעלות אליה בחיים חיותו בשום אפן, על־כן ההכרח שיסתלק בשביל זה (שיחות הר"ן סימן קעט). ואז עולה למקום שעולה, עד אשר לא ישקט כי־אם כלה הדבר (רות ג, יח) - שיגמר מה שהתחיל, שיתקן הכל יהיה איך שיהיה.

וזה בחינת (ישעיה נז, א): "הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים, באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק", שעקר הסתלקות הצדיק היה מפני הרעה, שהדור קלקלו כל־כך עד שאי אפשר לתקנם כי־אם על־ידי הסתלקותו כנ"ל, אבל על־ידי הסתלקותו יתתקן הכל, כל מי שירצה להתקרב לתורתו הקדושה, שהשאיר על־ידי ספריו הקדושים ותלמידיו הכשרים שקבלו ממנו בחינת פי שנים כנ"ל. אף־על־פי שהם קטנים במעלה וכנ"ל, אף־על־פי־כן הארת בחינת פי שנים, שהוא בחינת הארת הרוח דלעלא שנמשך בכל עת שעלה ונסתלק מדרגא לדרגא, בפרט בחינת הארת הרוח דלעלא שנמשך בעת הסתלקותו ממש - זה אינו נפסק לעולם, כי (חולין ז:): 'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם'.

וזהו תקף השמחה של הלולא דרבי שמעון בר יוחאי ביום הסתלקותו הקדוש, אף־על־פי שלכאורה היה ראוי לבכות מאד ביום הסתלקותו, אך אף־על־פי־כן נוהגין לשמח מאד, ועקר השמחה הוא שאנו שמחים בהשארת תורתו הקדושה, שהשאיר לנו ספר הזהר הקדוש, שעל־ידי־זה יפקון מגלותא (זהר נשא קכד:).

ועל־כן עקר קיום העולם הוא בזכות הצדיקים שוכני עפר, כמו שכתוב בז הר הקדוש (שמות טז.; אחרי עא.): 'אלמלא תפלת הצדיקים שמתו שמתפללים על החיים - לא הוי מתקימא עלמא'.

ועל־כן אפלו משה רבנו עליו השלום, כשהתפלל על ישראל בקש בזכות אבות, כמו שכתוב (דברים ט, כז): "זכר לעבדיך לאברהם" וכו'. וכן עקר גאלת מצרים היה בכח עצמות יוסף, כמו שכתוב (שמות יג, יט): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", כי בסוף הגלות מתגברת הסטרא־אחרא ומתפשטת לארך ולרחב כל־כך, בבחינת (שם פסוק טו): "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו" וכו', עד שאי אפשר להכניעה ולהשפילה כי־אם בכח הצדיקים שנסתלקו, שהם גדולים במיתתן יותר מבחייהם, שעולים עד אין־סוף וגומרים ישועות ישראל בשלמות. מה שלא היו יכולים בחייהם, בפרט עתה בסוף הגלות האחרון הארך המר הזה, שאין לנו על מי להשען כי־אם על אבינו שבשמים, ועל זכות וכח כל הצדיקי אמת שוכני עפר וכנ"ל. וכמו שכתוב (תהלים טז, ב-ג): "טובתי בל עליך, לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם".