# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1086/64/6/

וזה בחינת ספירה שסופרין הימים לעמר. כי כל התהוות הימים הם בחינת מוציא מכח אל הפעל, כי שבעה שבועות של ימי הספירה הם כנגד שבעת ימי בראשית - שכל יום כלול משבעה. ובכל יום היה בו בריאה מיחדת, שהוא בחינת מוציא מכח אל הפעל. ועל־כן צריכין לכון בכל יום לתקן הבריאה שהיה באותו היום, כמובן בכונות (עין פרי־עץ־חיים בהנהגת הלמוד), לכון בכל יום מהשבוע כפי הבריאה שהיה באותו היום. ועל־כן היו אנשי המעמד עוסקין בכל יום בפרשת בראשית והיו קורין הבריאה של אותו היום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כו.), כי עקר הבריאה שבכל יום משבעת ימי בראשית, היה בשביל ישראל שיעסקו בתורה, שעל־ידי־זה יהיה עקר תקון הבריאה שבכל יום, שאז דיקא יהיה נחשב כאלו אז יצא מכח אל הפעל חלקי הבריאה שבאותו היום וכנ"ל.

ועל־כן קדם מתן תורה סופרין הימים לעמר - להמשיך תקון השבעה ימים שבהם היתה כל הבריאה, לתקן ולזכך הימים שנוכל להוציא בהם קדשת כל הבריאה מכח אל הפעל, שזה זוכין על־ידי הנפת העמר, כי אי אפשר להוציא כל הדברים שבקדשה מכח אל הפעל, שעל־ידי־זה עקר יציאת כל הבריאה מכח אל הפעל כנ"ל - כי־אם על־ידי שבירת מניעות כנ"ל, שזה זוכין על־ידי הנפת העמר שעורים, כנ"ל. ועל־כן סופרין כל הימים לעמר קדם מתן תורה, כדי שנזכה להמשיך מחדש כל שבעת ימי הבריאה שבהם יצאה הכל מכח אל הפעל - לקשר כלם לבחינת הנפת העמר, שהוא בחינת שבירת מניעות, שעל־ידי־זה נזכה לקבלת התורה, שעל־ידי־זה עקר יציאת כל הבריאה מכח אל הפעל, כי כל העולם תלוי עד ששה בסיון וכו' (שבת פח.), וכנ"ל.