# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1086/64/7/

וזה בחינת טבילת כלים. וזה בחינת עצם מעלת טבילת מקוה של ישראל, שאי אפשר לצאת מטמאה לטהרה כי־אם על־ידי טבילת מקוה. כי מבאר בהתורה הנ"ל, שכל המצוות ועברות תלויים בזה, בענין מוציא מכח אל הפעל הנ"ל, עין שם (אות ב). ולבאר הענין קצת, כי מבאר שם (אות א), שכל אדם יש לו חיות למטה וחיות למעלה, שהם בחינת הרוח חיים דלתתא והרוח חיים דלעלא, שזה בחינת "נח נח" - נח לתתא, נח לעלא (זהר בראשית נח:). והם בחינת השני יודין המבארים שם אחר־כך, שהם בחינת יוד בראש ויוד בסוף, שהם בחינת שתי הידים שבהם נבראו שמים וארץ וכל אשר בהם, שהם בחינת כח ופעל.

ועקר חיות של כל אדם הוא על־ידי שהרוח דלתתא מושך ומקבל חיות דרך הקדשה מהרוח דלעלא. וזה זוכין על־ידי תורה ומצוות שהם עקר החיים, כמו שכתוב (דברים ל, כ): "כי הוא חייך וארך ימיך", כי עקר החיות שנקראים חיים באמת, הוא לקבל ולהמשיך תוספות רוח חיים דקדשה מלמעלה בכל עת, בבחינת (משלי ג, ב): "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך", 'יוסיפו לך' דיקא כנ"ל. וזה אין זוכה בשלמות, כי־אם הצדיקים האמתיים שמקימים כל התורה בשלמות בתכלית המעלה, שעל־ידי זה יש להם כח לקבל תוספות רוח חיים דקדשה מלמעלה בכל עת, ועל־ידי־זה מתאחד ומתקשר הרוח דלתתא עם הרוח דלעלא בקשר אמיץ תמיד, ונמשך עליו רוח חיים מהרוח דלעלא להרוח דלתתא בהדרגה ובמדה, באפן שיוכל לקבל כל ימי חיותו, ולא יסתלק, חס ושלום, על־ידי־זה, על־ידי רבוי האור, כי עצם החיות של הרוח דלעלא אי אפשר לקבל בזה העולם בזה הגוף כלל. כמבאר שם בתחלת התורה הנ"ל, רק על־ידי תורה ומצוות מתקנים בחינת כלים בקדשה ובטהרה, באפן שיוכל לקבל החיות מהרוח דלעלא כראוי במדה, כנ"ל.

וזה בחינת התפתחות הידים בקדשה, בחינת "פותח את ידיך" - 'יודי"ך' המבאר שם, שזהו בחינת מוציא מכח אל הפעל, שמוציא החיות בכל פעם מהיוד בראש, שהוא בחינת הרוח דלעלא להרוח דלתתא שהוא בחינת יו"ד בסוף, והצדיק הולך בכל פעם מדרגא לדרגא, וממשיך בכל פעם חיות מבחינה גבה יותר, כי גם היו"ד בראש בחינת הרוח דלעלא שהוא בחינת כח. נחשב בחינת יו"ד בסוף, בחינת רוח דלתתא, בחינת פעל, נגד המדרגה שלמעלה ממנה.

כי בענין כח ופעל יש כמה בחינות אפלו בגשמיות, מכל שכן ברוחניות, כי יש בחינת כח ופעל אצל השכל, כי יש שכל בכח ויש שכל בפעל כנ"ל (אות ב). וכן יש כח ופעל בגופים גשמיים, למשל חתיכת עץ קדם שעושין ממנה הכלים שיכולים לעשות ממנה, אזי נחשבים אלו הכלים בכח, ואחר־כך כשעושין הכלים מהעץ נחשב שיוצא מכח אל הפעל, אבל בודאי כל העץ כלו הוא בחינת פעל נגד הכח שהיה בו בתחלה, וגם פנימיות הרוחני של העץ שהוא עקר הכח של זה העץ, גם הוא נחשב בחינת פעל נגד המדרגה שלמעלה ממנו, כי כל חיות הצומח נחשב בחינת גשמי, בחינת פעל נגד חיות הבעל חי שגבה ממנו, שנחשב נגדו בחינת כח, בחינת חיות דלעלא, כי חיות הבעל חי הוא מבחינת בריאה, וחיות הצומח מבחינת יצירה (לקוטי תורה, פרשת ויקרא). וחיות בריאה כנגד חיות דיצירה הוא בבחינת חיות דלעלא כנגד בחינת חיות דלתתא, שהם בחינת כח ופעל כנ"ל. וכן מדרגא לדרגא עד למעלה מעלה, עד תכלית המעלה עד אין־סוף ברוך הוא.

והצדיק עולה בכל פעם מדרגא לדרגא ומקבל חיות מבחינה גבה יותר, וכשעולה מדרגא לדרגא אז הוא בחינת הסתלקות. ואז יורד הרוח דלעלא ונתאחד בו הרוח דלתתא, ועל־ידי־זה נסתלק ממנו וזוכה לקבל אחר־כך חיות ממדרגה גבה יותר, ואז יכולים התלמידים לקבל ממנו בחינת 'פי שנים', כמו שמבאר שם, עין שם. אבל מחמת שאז עדין לא הגיע זמנו להסתלק ולמות ממש, רק להסתלק מדרגא לדרגא על־כן אינו יורד הרוח דלעלא לגמרי, כדי שלא יסתלק וימות, חס ושלום, רק שיורד באפן שיסתלק חיותו מדרגא לדרגא וישאר בחיים. וכן בכל פעם שעולה ומסתלק מדרגא לדרגא, עד שמגיע זמנו להסתלק ממש, אזי יורד הרוח דלעלא לגמרי ומתאחד עמו הרוח דלתתא ועל־ידי זה הוא מת ומסתלק מן העולם. ואז עקר המשכת 'פי שנים' לתלמידיו - למי שזוכה לראות אותו לקח מאתם, כמו שמבאר שם.

אבל באמת הצדיק גם בעת מיתתו והסתלקותו ממש - אינו מסתלק מן העולם לגמרי, חס ושלום, כי עדין נשאר בהעלם חיות נפלא בתוך גופו הקדוש והנורא שהוא בחינת 'הבלא דגרמי' שנשאר אפלו אצל כל אדם, שעל־ידי־זה מקבל ענשו ושכרו (זהר שלח קסט.). אך אצל אדם פשוט, מכל שכן כשמת עם עברות, חס ושלום, בלא תשובה, אזי זה החיות נעקר משרשו ואינו יכול לחבר הנפש עם הרוח וכו', שזהו בחינת כרת, חס ושלום (שער המצוות בתחלתו), ועל־ידי־זה עקר ענשו. ואפלו מי שאינו חיב כרת, רק שאינו מזכך כראוי - הוא צריך לסבל יגיעות ומרירות הרבה קדם שזוכה לחזר ולקשר זה החיות לשרשו, אבל הצדיק, בפרט הצדיק הגדול במעלה שזכך עצמו מכל וכל - הוא אינו מת כלל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנא דבי אליהו רבה פרק ד) כי 'צדיקים במיתתן קרויים חיים' (ברכות יח.), כי גם אחר הסתלקותו מקשר ומיחד בחינת חיות גופו, שהוא 'הבלא דגרמי' בעצם חיות דקדשה ומקשר ומיחד כל חיותו עד לעלא לעלא וכו'. ואז הוא עוסק בתקון נפשות ישראל יותר מבחייו, מחמת שאז עולה בכל פעם למדרגות גבוהות ונפלאות ונשגבות כל־כך עד שיכול לתקן הכל.

וזה בחינת מעלת קברי הצדיקים אמתיים, כי שם על קברו שורה השארת נפשו הקדושה, כמבאר בכתבי האר"י ז"ל (שער היחודים פרק ד), ונפשו קשורה למעלה למעלה, כי אחר הסתלקותו אז עקר התדבקות הרוח דלתתא בהרוח דלעלא, כי בחיים היה בלתי אפשר שירד הרוח דלעלא לגמרי וכנ"ל. ואז הוא עקר המשכת 'פי שנים' כנ"ל ועל־ידי־זה הכל יכולין להתתקן, כי עקר התקון על־ידי בחינת המשכת 'פי שנים', כי מי שקלקל - אי אפשר להתתקן על־ידי־זה החיות בעצמו, שפגם בו, מאחר שלשם הגיע פגמו, וההכרח להמשיך תקונו ממקום הגבה, שזה עקר בחינת תקון התשובה, שעקר התקון נמשך ממקום הגבה ביותר. וכן כל מה שפגם יותר ויותר, חס ושלום, הוא צריך להמשיך התקון ממקום הגבה עוד יותר. עד שיש שפגמו כל־כך, בפרט עתה בדורות הללו, שאי אפשר להם להתתקן כי־אם על־ידי כח הצדיקים שוכני עפר, שעל־ידי שבאים על קבריהם הקדושים - יכולים להמשיך שם בחינת הארת 'פי שנים', שנמשך מבחינה גבה ועצומה מאד, שעל־ידי־זה גם הוא יכול להתתקן אפלו אם הוא כמו שהוא.

כי הצדיק, גם אחר הסתלקותו הוא גם־כן עולה ומסתלק בכל פעם מדרגא לדרגא גבה יותר, בבחינת (תהלים פד, ח): "ילכו מחיל אל חיל", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד.): 'צדיקים אין להם מנוחה' וכו', ובשעת הסתלקות יכולין לקבל 'פי שנים'. ועל־כן בכל פעם שבאים על קברו הקדוש יכולין לקבל בחינת הארת 'פי שנים' ממקום גבה מאד, שעל־ידי־זה גם הוא יכול להתתקן.

אבל העקר שצריכין לשבר מניעות הרבה קדם שזוכין לזה, לבוא אליו, כי המניעות רבים ועצומים מאד בלי שעור, ועקר הוא מניעת המח. וגם מה שיש שאינם מאמינים בעצמם שהם יוכלו לקבל תקון, לפי עצם רבוי קלקולם בכל פעם בלי שעור, אף־על־פי שתולין הקלקלה בעצמם גם זה הוא בחינת מניעת המח, שאינם מאמינים בגדלת חסדי השם־יתברך אשר לא תמנו ולא כלו לעולם, ובגדלת הצדיקי אמת שיש להם כח לתקן הכל בכל פעם, יהיה איך שיהיה, בפרט אחר הסתלקותם - שעולים בכל פעם למדרגות עצומות כל־כך וממשיכים חסדים נפלאים חדשים בכל פעם עד שכל מי שחפץ לקבלם יכול לזכות על ידם ולהתתקן אף אם הוא כמו שהוא.