# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1156/62/1/

וזה בחינת שמונה עשרה טרפות, שאנו בני־ישראל מזהרין לבלי לאכל מהחי שיש לו איזה נקב וחסרון באיזה איבר שהנשמה תלויה בו, כי החי הוא בבחינת כח המדמה, כח הבהמיות, ועל־כן אי אפשר לנו לאכל בשר החי, כי־אם כשמבררין אותו תחלה מכח המדמה, בבחינת (קהלת ג, כא): "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ", כי יש רוח האדם ורוח הבהמה. רוח האדם הוא הדעת דקדשה, שזהו גדר האדם. ורוח הבהמה הוא בחינת כח המדמה. ומחטא אדם הראשון יש תערובות בכל הדברים שבעולם ונתערב רוח האדם ברוח הבהמה.

וזה עקר תקון האכילה דקדשה - לזכות לברר רוח האדם מרוח הבהמה, לברר הטוב והרע, מכח המדמה. ועקר הברור על־ידי בחינת הנגון, בחינת שמחה, שעל־ידי־זה מבררין הרוח טובה, שהוא בחינת רוח האדם מן רוח רעה, מן רוח הבהמה, מן כח המדמה. וזה בחינת מה שצריכין לאכל בשמחה, כמו שכתוב (שם ח, טו), "אין טוב לאדם כי־אם לאכל ולשתות ולשמח ולראות טוב" וכו'. וכמו שכתוב (שם ט, ז): "לך אכל בשמחה לחמך". וכמו שכתוב (דברים יד, כג): "ואכלת לפני ה' אלהיך וכו', ושמחת בכל הטוב" וכו' (שם כו, יא), כי עקר תקון וברור האכילה הוא על־ידי השמחה שהוא בחינת נגינה, בחינת (דברים יב, ז): "ושמחתם בכל משלח ידכם", שעל־ידי־זה מבררין הרוח טובה מן הרוח נכאה, מעצבות רוח. שזהו בחינת ברור המדמה, דהינו תאות הבהמיות לברר הטוב בחינת שבע שני השבע משבע שני הרעב.