# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1156/62/2/

וזה בחינת ברכת המזון, בחינת כוס של ברכת המזון שטעון עשרה דברים (ברכות נא.), שהם בחינת עשרה מיני נגינה, שכלם כלולים בבחינת כוס של ברכה, שהוא בחינת מלכות וכו', כידוע (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק ז). נמצא, שעקר תקון וברור האכילה הוא על־ידי שמחה, בחינת נגינה.

וזה בחינת אכילת שבת ויום טוב שהוא בחינת אכילה דקדשה, כי אז הם ימי שמחה ואז מצוה לאכל ולשתות ולשמח, כמו שכתוב בזהר הקדוש (פקודי דף רנה.): "אין טוב לאדם כי־אם לאכל ולשתות ולשמוח" (קהלת ח, טו) - 'דא חדוה ביומא דשבתא ויומין טבין' וכו' (זאת השמחה של יום השבת וימים טובים), כי עקר ברור האכילה מכח המדמה, כח הבהמיות הוא על־ידי שמחה בחינת נגינה.

ועל־כן אי אפשר לאכל בשר מן החי כי־אם כשהבהמה וכיוצא, היא שלמה, ואין בה שום טרפות בשום איבר שהחיות תלויה בו - כדי שלא יצא הרוח החיים דרך שם. ואז הוא בחינת (תהלים קמו, ד): "תצא רוחו ישב לאדמתו", שיוצא והולך כל הרוח המערב יחד, ואז אין נתברר המדמה, כי אי אפשר לברר המדמה כי־אם כשהכלי שלם, שאז יכולין לברר המדמה לברר הרוח טובה – רוח האדם מן רוח הבהמה וכו', בבחינת נגינה ושמחה.

ועל־כן עקר הטרפות ביותר תלוי ב ראה, שצריכה בדיקה מכל מיני טרפות, כי עקר בחינת הנגינה הוא בבחינת הראה שמשם יוצא הקול נגינה, כי קנה הראה מוציא קול הנגינה, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (פסיקתא רבתי פרק כו): "כבד את ה'" – 'מגרונך' וכו'. ועל־כן 'חמש אוני אית לראה' - כנגד חמשה נימין דכנור דדוד (תקוני־זהר, תקון יב, כח.), כנגד חמשה חמשי תורה שהם בחינת נגינה הנ"ל. ועל־כן צריכה הראה בדיקה ביותר מכל האיברים, כי צריכה הראה שתהיה שלמה בלי שום חסרון, כדי שלא תהיה בחינת (תהלים קמו, ד): "תצא רוחו ישב לאדמתו" וכו' כנ"ל, כי הראה היא עקר בחינת הכלי, בחינת חמשה נימין דכנור דדוד, אשר משם יוצאין כל הנגונים, כשזוכין שבחינת הכלי, בחינת כנור דדוד, בחינת הראה היא בשלמות, שאז מבררין על־ידי בחינת הנגון את רוח האדם מן רוח הבהמה, שהוא ברור המדמה, שעקר האכילה בכשרות הוא על־ידי־זה כנ"ל, שעל־ידי־זה נשמר הזכרון כנ"ל. כי שמירת הזכרון תלוי באכילה דקדשה, ועל־כן הזהירה התורה שלא יפל לשכחה, חס ושלום, על־ידי האכילה, כמו שכתוב (דברים ח, יב־יח): "פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך ושכחת וכו' וזכרת את ה' אלקיך" וכו' - כי עקר הזכרון הוא על־ידי ברור המדמה, שהוא תלוי באכילה דקדשה כנ"ל.

וזה בחינת קרבנות - שאז היו הלויים מנצחים בשיר על הדוכן בשעת הקרבת הקרבן, כי עקר הקרבן הוא לברר רוח האדם, רוח טובה מן רוח הבהמה. וזה נעשה על־ידי השיר והנגינה כנ"ל. בחינת (שם יב, ז): "ושמחתם בכל משלח ידכם", שזה נאמר על ענין הקרבנות שמביאין ברגל. וזה בחינת (פסחים קט.): 'אין שמחה אלא בבשר בהמה' שמביאין ממנה קרבנות, כי שם עקר בחינת השמחה, כי עקר ברור הבהמיות, דהינו ברור המדמה הוא על־ידי שמחה ונגון כנ"ל. ועל־כן מצוה לאכל בשבת ויום טוב בשר (סמ"ג עשין מצוה ל), כי אז זוכין לשמחה, שזהו בחינת ברור ותקון בשר בהמה, לברר רוח האדם מרוח הבהמה.

וזה בחינת מה שהשיב התנא כששאלו אותו הלכה (בבא־קמא עב.): 'זיל, לא אכילנא בשרא דתורא' (לך, [לא אוכל לענות על שאלתך, משום] שלא אכלתי היום בשר שור). כי הכח המדמה שורה על פה 'שונה הלכות', וכל זמן שאין מבררין המדמה - אין זוכין להלכה ברורה. כי המדמה מבלבל בדמיונות ולפעמים מדמה מלתא למלתא (דבר לדבר) שלא כדין האמת. ועל־כן עקר פסק הלכה מקבלין מבית־המקדש, כמו שכתוב (דברים יז, ח): "וקמת ועלית אל המקום וכו' על־פי התורה אשר יורוך". כי שם בבית־המקדש מביאין כל הקרבנות, שעל־ידי־זה מתברר המדמה, ועל־ידי־זה זוכין להלכה ברורה כנ"ל. ועל־כן אמר: 'זיל, לא אכילנא בשרא דתורא'. כי כשיאכל בשר - אז יאכל בקדשה ובטהרה ובשמחה, כי בלא זה אי אפשר להצדיק לאכל כנ"ל. ואז על־ידי אכילתו שיאכל בשר ויברר על־ידי אכילתו רוח האדם, רוח טובה מן רוח הבהמה, מעצבות רוח, שזהו ברור המדמה. ואז בודאי יוכל להשיב על שאלתו, כי אז יזכה להלכה ברורה, כי עקר הלכה זוכין על־ידי ברור המדמה, כנ"ל.