# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1156/62/4/

ועקר השחיטה היא במקום הצואר, כי הצואר והגרון מפסיק בין הראש והגוף שהם בבחינת רוח האדם ורוח הבהמה, בחינת זכרון ושכחה, בחינת עלמא דאתי ועלמא דין (עולם־הבא ועולם־הזה), כי הראש הוא בחינת הדעת שהוא בחינת זכרון, בחינת 'לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי' (להדביק את המחשבה בעולם־הבא), כי הדעת שבראש הוא יודע וזוכר היטב שזה העולם אינו כלום, ועקר הוא עלמא דאתי, כי איך אפשר לסתר זאת?! וכל מי שיש לו מח בקדקדו יודע זאת בברור היטב, שאין שום תכלית בזה העולם ותאוותיו המדמיות, רק העקר הוא לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, לזכר תמיד את התכלית שהוא עלמא דאתי. ומה שהאדם שוכח זאת לפעמים הוא רק מחמת תאוות הגוף, כי עקר השכחה תלוי בלב (כמו שמבאר במאמר הנ"ל), הינו על־ידי תאות הלב, על־ידי־זה שוכח את התכלית שהוא עלמא דאתי, כי ראש וגוף הוא בבחינת דעת וסכלות, זכרון ושכחה. כי הדעת שבראש הוא מרחק כל התאוות של הגוף, ועל־כן השחיטה במקום הצואר והגרון, שדרך שם מתחבר הראש והגוף שהם בחינת זכרון ושכחה, אדם ובהמה וכו'. ועל־כן שם עקר הברור על־ידי החליף של שחיטה, לברר 'רוח האדם העולה למעלה' שהוא בחינת ראש ודעת, מן 'רוח הבהמה היורדת למטה' שהוא בחינת גוף וסכלות, כי גם בהמה כלולה מכל הבחינות, כידוע, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות.

ועל־כן צריכין לשחט את הקנה וושט וורידין, שהם בחינת שלשה שרי פרעה, כידוע (לקוטי־תורה, פרשת וישב), שהם בחינת התאוות הבהמיות, שהם רוצים להמשיך את הדעת שבראש אל תאוות הגוף, חס ושלום, להגביר חס ושלום, את כח המדמה, כח הגוף, שהוא בחינת פרעה, כמו שכתוב במאמר הנ"ל; שפרעה הוא בחינת כח המדמה, ו'פרע"ה' הוא 'הער"ף', ששלשת שרי פרעה, שהם, קנה וושט וורידין רוצים להמשיך הדעת, חס ושלום, אל הערף, שהוא בחינת פרעה, בחינת כח המדמה.

ועל־כן צריכין לשחט ולהכניע אלו השלשה שרי פרעה על־ידי ששוחטין הקנה וושט וורידין. ואז מבררין המדמה ומבררין בחינת הדעת שבראש, בחינת "רוח האדם מן רוח הבהמה", מבחינת תאוות הגוף, תאוות הבהמיות, על־ידי החליף של השחיטה, שהוא בחינת סטרא דנגונא, סטרא דליואי, כמו שכתוב (דברי־הימים־ב ל, יז): "והלוים על שחיטת הפסחים". ועל־כן עקר השחיטה בהולכה והובאה דיקא (יורה־דעה, סימן ו), בבחינת (משלי ל, ד): "מי עלה שמים וירד", שזהו בחינת נגינה (כמו שמבואר במאמר הנ"ל) ועל־ידי־זה זוכין לזכרון כנ"ל. וזה בחינת (שיר השירים ג, ח): "איש חרבו על ירכו מפחד בלילות". ופרש רש"י: 'שלא תשתכח התורה מהם בגלות', כי על־ידי בחינת חרב, בחינת סטרא דנגונא, על־ידי־זה מבררין המדמה וזוכין להלכה ברורה ונצולין משכחה, כנ"ל.