# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1239/61/

על־פי התורה "תפלה לחבקוק" בסימן י"ט, הנזכרת לעיל בהלכות שחיטה הלכה ב.

כי עקר המאכל הוא הטעם שבו, כמבאר לעיל בהלכות תערובות (הלכה א'), כי הטעם הוא בחינת האותיות הדבור של שלמות לשון־הקדש, שהוא עקר חיות המאכל, כי טעם לשון דבור, כמו שכתוב (שמואל־א' כה, לג): "וברוך טעמך" וכנ"ל. ועל־כן כשהטעם פגום - אין בו כח וחיות ואינו יכול לאסר, כי אין כח באסור לאסר כי־אם כשיש בו כח וחיות, דהינו שיש בו חיות ויניקה מן הקדשה, מבחינת האותיות של לשון־הקדש, שהוא בחינת הטעם שבו כנ"ל, אבל כשנסתלק הטעם שהוא החיות שבו כנ"ל, אזי פסק כחו ואינו יכול לאסר. ועל־כן נותן טעם לפגם, מתר (יורה־דעה, סימן קכב).

וזה בחינת קדרה שאינה בת יומא, שהיא נותן טעם לפגם ואינה אוסרת (שם). כי הדבור של לשון־הקדש, שמשם עקר החיות והטעם של כל המאכלים כנ"ל - הוא בבחינת ימים ומדות וכלים, בבחינת (תהלים יט, ג): "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה" וכו', שהוא הדבור של לשון־הקדש (כמבאר בדברי רבנו, סימן יט, עין שם), וזה ששמענו מפיו הקדוש של אדמו"ר, נרו יאיר, שכל יום ויום יש לו שפע אחר (חיי מוהר"ן סימן תקסא). כי השפע שהיא תחלה בבחינת אמ"ר, ואחר־כך נתגשמה למטה - היא בבחינת ימים ומדות, בבחינת "יום ליום וכו' ולילה ללילה יחוה" וכו' (תהלים יט, ג), ועל־כן שפע של כל יום ויום משנה מחברו. וזה בחינת קלקול המאכלים שנתקלקלין כשמשהין אותן מיום ליום, כי עקר כח של כל המאכלים הן רק ביומו כנ"ל, וכל מה שנתגשם ונתלבש הטעם יותר למטה ומלבש בגשמיות יותר - הוא נופל ביותר תחת הזמן שהם הימים.

ועל־כן כשהטעם נבלע בתוך הכלי, שהוא התלבשות הטעם במדרגה התחתונה שאין עוד מדרגה למטה ממנו, כי אפלו כשהטעם מלבש בתוך המאכל, עדין הוא בבחינת פנימיות ומחין בערך הכלי שמנח בתוכו המאכל, כי הכלי טפלה להמאכל. ועל־כן כשהטעם נתלבש בתוך הכלי ונבלע בתוכו, אזי נפגם תכף אחר היום, כי הכלי בבחינת ימים ומדות, כי הימים הן בחינת כלים. ועל־כן נפגם הטעם שבכלי אחר היום, כנ"ל.

וזה בחינת בטחון - שצריכין לבטח בה' ואסור לחשב מיום לחברו, כי הבטחון הוא הבשול והגמר של השפע, כמובא בדברי רבנו, נרו יאיר, במאמר "פתח רבי שמעון ואמר עת לעשות לה'" וכו' (בסימן ס) שבטחני הדור הם כלי ההולדה בחינת כליות, שהם נקראים "בטחות" (רש"י תהלים נא, ח), שעל־ידי הבטחון נגמר ונתבשל השפע. ועקר בשול השפע על־ידי בטחון, הוא על־ידי בחינת שלמות לשון־הקדש שהיא בחינת אשה, בבחינת (משלי לא, יא): "בטח בה לב בעלה", עין שם (אות ח), ועל־כן עקר הבטחון שלא יחשב מיום לחברו, כי הבטחון שהוא בבחינת שלמות לשון־הקדש כנ"ל, הוא בבחינת ימים, בחינת יום ליום וכו' כנ"ל.

וזה שמובא ב'מגן אברהם' (ארח־חיים סימן קנז, סעיף קטן ג) בשם הזהר (בשלח סב.), שאסור לבשל מיום לחברו, כי עקר האסור להשהות מיום לחברו, שהוא פגם הבטחון הוא ביותר בהבשול, כי הבשול הוא בבחינת בטחון, כי הבטחון הוא בחינת בשול כנ"ל. בחינת כליות, שהם כלי הבשול שנקראים "בטחות", כנ"ל.

ועל־כן המן שעקר ירידתו היה בבחינת בטחון, כידוע, שהמן הוא בבחינת בטחון (תנחומא, בשלח, כא), ועל־כן היו צריכין בטחון חזק מאד, והיו אסורים להשהות כלל מיום לחברו. ותכף שהיו משהין אותו נתקלקל לגמרי, כמו שכתוב (שמות טז, כ): "וירם תולעים ויבאש", ועל־כן לא היה המן צריך בשול עוד (רש"י במדבר יא, ח), כי נגמר כלו לגמרי על־ידי הבטחון שהיה בשלמות אז, כי הבטחון הוא בחינת בשול, כנ"ל.