# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1239/62/

ענין נותן טעם לפגם שהתירה תורה

כי איתא בדברי רבנו ז"ל, בלקוטי תנינא (סימן סח), שאין שום יאוש בעולם. ואפלו בשאול תחתיות יכולין להחיות עצמו ולהתקרב להשם־יתברך. ובזה בעצמו ראוי לאדם להחיות את עצמו במה שרואה בעצמו, על כל פנים שהוא רחוק מהשם־יתברך, כי היה יכל להיות שיהיה, חס ושלום, רחוק מאד מהשם־יתברך ולא ידע כלל שנתרחק. ומאחר שעל כל פנים הוא יודע האמת שהוא רחוק מאד מאד, אף־על־פי שבאמת הוא כך, אף־על־פי־כן מאחר שיודע על כל פנים האמת - בזה בעצמו ראוי לו להחיות את עצמו ויכול לשוב אל השם־יתברך וכו'.

וכל זה שיך למאמר 'ויהי מקץ כי מרחמם ינהגם' (שם סימן ז וכו'), עין שם מה שמבאר שם, שהצדיק מחיה דרי מעלה וכו' ודרי מטה, כי יש דרי מטה וכו', והצדיק מחיה אותם בבחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת (ישעיה כו, יט): "הקיצו ורננו שכני עפר" וכו', עין שם.

וזה בחינת נותן טעם לפגם שהתירה התורה, כי אפלו אסור גמור כשנתקלקל עד שאין בו שום טעם והוא פגום לגמרי - אינו יכול לאסר, כי נחשב כעפרא בעלמא, כי באמת בהאסור, שהוא הקלפה, אין בו שום טעם כלל - בבחינת (איוב ו, ו): "אם יש טעם בריר חלמות", כי עקר הטעם נמשך מבחינת הטוב, בבחינת (תהלים לד, ט): "טעמו וראו כי טוב ה'", ועל־כן כל מה שהדבר קרוב יותר אל הקדשה יש בו טעם טוב ביותר. ועל־כן היה המן משתנה לכמה טעמים (יומא עה.), כי המן היה בחינת קדשה גבה מאד, כי המן הוא בחינת דעת עליון בחינת משה, כמובא (לקוטי תורה פרשת שמות). ומחמת עצם קדשתו, על־כן היה טעמו טוב ביותר, והיה כלול מכל הטעמים שבעולם. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (שבת קיט.): תבשיל של שבת - ריחו נודף, וטעם המאכלים של שבת הוא טוב הרבה יותר מהמאכלים של חל, מחמת גדל קדשת שבת, כי אז המאכלים נמשכין מקדשה גבה מאד, כי מאכל של שבת הוא בחינת מן, כידוע (זהר ויחי רמו.). ועל־כן תבשיל של שבת ריחו נודף וטעמו טוב ביותר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיט.): 'תבלין אחד יש לנו ושבת שמה' וכו', כי עקר טעם הטוב שבמאכל של שבת הוא מקדשת שבת קדש כנ"ל.

אבל במאכלי אסור אין בהם מצד עצמם שום טעם כלל, מאחר שאין בהם טוב כנ"ל. ואפלו הטעם שיש בהם הוא רק מבחינת מעט הטוב שנפל לשם, כי אפלו במאכלי אסור יש בחינת ניצוצות הקדושים, רק שהם שם בגלות גדול ומר מאד "כצפרים האחזות בפח" (קהלת ט, יב), כי הם אסורים שם בגלות גדול ואי אפשר להם לצאת משם עד לעתיד שיקים (ישעיה כה, ח): "בלע המות לנצח" וכו', (זכריה יג, ב): "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ", אבל עכשיו הם אסורים שם בגלות גדול ואין לנו כח לבררם עכשיו, ועל־כן הם אסורים לנו. ועל שם זה נקרא 'אסור' - מחמת שהניצוצות הקדושים הם אסורים שם במאסר גדול באסירי עני וברזל. ועקר אחיזת הקלפות בדברים האסורים הוא רק מחמת זה שיש שם ניצוצות הקדושים, כי הם נאחזין תמיד במקום שיש שם איזה קדשה (כמבאר כל זה בכתבים בכמה מקומות – עין בעץ חיים שער הכללים).

ועל־כן כשהאסור נפגם והטעם יוצא ממנו ונעשה עפרא בעלמא, אזי חוזר להתר, כי מאחר שאין בו שום טעם והטוב שהיה בו בגלות, שהיה הרע נאחז בו - נסתלק בו ונעשה עפרא בעלמא, על־כן חוזר להתר, כי אין להם אחיזה, רק כל זמן שהיה שם איזה מעט טוב, דהינו איזה נצוץ הקדוש, שמשם בא הטעם כנ"ל, שזה בחינת היכלי התמורות, שמשם אחיזתם, כידוע, דהינו שנחלף טוב ברע, דהינו שהרע הגמור שהוא פסלת וטנפת גמור, שאין בו שום טעם כלל, כי הוא רע ומר לגמרי, ימשך לעצמו טעם טוב מבחינת ניצוצות פגומים שנפלו לשם בגלות, עד שנחלף ונדמה כאלו יש איזה טעם, חס ושלום, בדבר האסור שהוא הקלפה, אשר באמת אין לה בעצמה שום טעם כלל, כנ"ל.

ועל־כן מאחר שנסתלק הטעם הטוב מן האסור ונעשה עפרא בעלמא - חזר להתר, כי זה הוא עקר הכנעת הקלפה שהוא האסור - כשהטוב נסתלק ממנו. ואז אין לו ממה לנק, כי עקר התגברותו, חס ושלום, כשיש לו איזה יניקה מן הקדשה, חס ושלום, כידוע, אבל כשמסתלק הקדשה ממנו אזי נכנע הקלפה, שהוא האסור, ונתבטל, כי זה הוא מפלתו והכנעתו, כידוע. ועל־כן שוב אין לו כח להזיק לנו אפלו כשנאכל אותו האסור הפגום, כי אין לו שום כח עוד, מאחר שכבר נסתלק ונטל ממנו יניקתו וחיותו כנ"ל, כי נעשה עפרא בעלמא וחזר לבחינתו האמתית, כי בחינת אסור בעצם, אין בו שום טעם, רק הוא עפרא בעלמא, ומאחר שנעשה עפר ונתגלה התרחקותו מן הקדשה באמת, על־ידי־זה יוכל האסור לחזר להתר.

כי מכל המקומות יכולין לחזר להשם־יתברך על־ידי האמת, דהינו כשיודעין האמת לאמתו, וכל אחד מכיר את מקומו, כי עקר הפגם הוא על־ידי השקר שהוא בחינת היכלי התמורות, שזה בחינת "תחת שלש רגזה הארץ תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גבירתה" (משלי ל, כא). וזה בחינת (סוטה כב:): 'עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס'. אבל כשמכיר את מקומו ויודע גדל רחוקו מהשם־יתברך, אף־על־פי שבאמת הוא כך - על־ידי־זה יוכל לחזר להשם־יתברך כנ"ל. ועל־כן אפלו האסור כשחוזר לעפר, דהינו נותן טעם לפגם, שהוא כעפרא בעלמא - אזי יכול לחזר להתר, כנ"ל.

ועל־כן אחר חטא אדם הראשון נתקלל הנחש (בראשית ג, יד): "ועפר תאכל כל ימי חייך", כי זה הכנעת זהמת הנחש - שלא תוכל להתאחד יותר בעולם, חס ושלום, כי הנחש רצה שיאכל האדם מעץ הדעת טוב ורע כדי שיהיה לו יניקה, חס ושלום, מן הטוב שבעץ הדעת, כי זה עקר תאות ותשוקת הסטרא־אחרא - להתאחז בהטוב, חס ושלום, והיה ענשה מהפך אל הפך, כי זה לא נתן לה ושלה נטל ממנה (בראשית רבה כ, ה), כי נתקללה שלא יהיה לה יניקה משום טוב רק 'עפר תאכל' וכו', ודרשו רבותינו ז"ל (יומא עה.): שכל המינין נטעמין לה טעם עפר, כי אי אפשר לה לנק משום טעם טוב שבעולם, רק כל המינין נטעמין לה טעם עפר, ועל־ידי־זה אינה יכולה לנק ולהתאחז בשום טוב כלל. וזה הוא עקר הכנעתה ומפלתה, כנ"ל.

ועל־כן כשהאסור נתקלקל ונתהפך כעפרא בעלמא - שוב אין להם אחיזה בו, כי הם משתוקקים רק במקום שיש שם איזה טוב כנ"ל. ועל־כן על־ידי־זה, האסור חוזר להתר. וזה בחינת "הקיצו ורננו שכני עפר" - 'שכני עפר' דיקא, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (סוטה ה.): 'מי שנעשה שכן לעפר', כי על־ידי שרואה שפלותו באמת ומשים עצמו כעפר, בחינת 'ונפשי כעפר לכל תהיה', על־ידי־זה יכול לשוב להשם־יתברך, כנ"ל.

הלכה ג נכללת בהלכות הכשר כלים הלכה ד (אות מח).