# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1545/61/1/

כל האסורין שבתורה בששים (חלין צח.). כי כל האסורין הם בחינת אותיות נפולות, שנפלו וירדו למטה מאד עד שבאו בעמק הקלפות, ונעשה מהם אסור שהוא בחינת רע הכולל, בחינת לשונות של שבעים עממין, כי כל האסורין משם כנ"ל, שזהו בחינת נפילת המלכות, בבחינת (עמוס ט, יא): "סכת דויד הנפלת", בבחינת חלי נופל, רחמנא לצלן, הנאמר במאמר 'האי מאן' וכו' (בסימן כט), כי מלכות פה, בחינת שלמות לשון־הקדש שהוא בחינת חוה־אשה כנ"ל, שנפילתה, חס ושלום, על־ידי התגברות הדמים, שהם רע הכולל, לשונות השבעים עממין. ומזה נעשין כל האסורין שבתורה.

וזה בחינת (ויקרא יט, כו): "לא תאכלו על הדם", שכשמתגברין הדמים שמזה נעשה, חס ושלום, נפילת בתולת ישראל הנ"ל, הינו נפילת אותיות של שלמות לשון־הקדש עד למטה, על־ידי־זה "לא תאכלו", על־ידי־זה באין כל האסורין שבתורה שצותה התורה שלא לאכלם.

ועל־כן הבטול בסמ"ך, בבחינת (תהלים קמה, יד): "סומך ה' לכל הנפלים", כמו שהביאו רבותינו ז"ל (ברכות ד:), שזאת הסמ"ך הנאמר ב'תהלה לדוד' שהוא פסוק "סומך ה'" וכו' הנ"ל - היא סמיכה לנפילת בתולת ישראל, שנאמר בה (עמוס ה, ב): "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל", כי 'תהלה לדוד' כלול מכל העשרים ושתים אתון, שהוא בחינת כלליות הדבור של לשון־הקדש. ועל־כן אין בה נו"ן, מפני שיש בה נפילה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. והסמ"ך הנ"ל, שהוא "סומך ה' לכל הנפלים", היא סמיכה לנפילתה כדי שיתקים בה: "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל", כמו שאמרו רבותינו ז"ל, אפלו הכי חזר וסמכה ברוח הקדש, שנאמר, "סומך ה'" וכו'. וזהו בחינת בטול כל האסורין בסמ"ך, בחינת "סומך ה' לכל הנופלים", שעל־ידי־זה שנתקבץ עשרים ושתים אותיות דקדשה המלבשין בההתר, על־ידי־זה סומכין אותה להקימה מנפילתה ואז נתבטל האסור, נתבטל ממש, כי אין שם אסור עוד, מאחר שכבר קמה מנפילתה וחזרה אל הקדשה, כנ"ל.

כי הסמ"ך היא בחינת שלמות לשון־הקדש, בחינת חוה־אשה הנ"ל. שהיא סומכת לכל הנופלים, לכל האותיות הנפולים הנ"ל, שנפלו לבחינת לשונות של שבעים עממין, כי בחינת שלמות לשון־הקדש, שהוא בחינת סמ"ך, שוברת אותם ומכנעת אותם, בבחינת לשון נופל על לשון, כמו שמבאר שם, כי סמ"ך הוא בחינת שלמות לשון־הקדש, בחינת חוה־אשה הנ"ל. בחינת (בראשית ב, יח): "אעשה לו עזר כנגדו". ותרגומו: 'אעבד ליה סמך כקבליה'. וכמו שמובא בספרים (זהר בראשית לה.), שבשביל זה אין סמ"ך בכל הפרשה של התחלת התורה עד פסוק (ב, כא): "ויסגר בשר תחתנה", כי קדם לזה לא היה סמיכה. וכמו שכתוב (ב, כ): "ולאדם לא מצא עזר" – 'לא אשכח ליה סמך', הינו כנ"ל, שעקר הסמיכה על־ידי בחינת שלמות לשון־הקדש, שעליו נאמר: "ויסגר בשר תחתנה" – 'לא נצטרכה אלא למקום החתך' (ברכות סא.), בחינת חתוך הדבור של לשון־הקדש, כמו שפרש רבנו שם, שאז בא הסמ"ך, כי משם הסמיכה, בבחינת (תהלים קמה, יד): "סומך ה' לכל הנפלים" כנ"ל. וזה בחינת (שיר השירים ו, ח): "ששים המה מלכות", בחינת סמ"ך, כי מלכות־פה, כנ"ל.