# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1545/61/2/

כי כל עקר הבטול הוא רק בשביל הטעם, כמובא בפוסקים (יורה־דעה, סימן צח), כי טעם כעקר דאוריתא, כי עקר המאכל הוא הטעם הנרגש בו. ועל־כן נקרא בשם 'טעם', טעם ממש לשון דבור, כמו שכתוב באביגיל (שמואל־א' כה, לג): "וברוך טעמך", כי עקר חיות המאכל וקיומו הוא מאותיות הדבור של לשון־הקדש שנפלו לשם כנ"ל. ומשם בא הטעם של המאכל שהוא פנימיות, ועקר המאכל שהוא בחינת טעם ממש, בחינת אותיות הדבור. וזה בחינת (איוב יב, יא): "הלא אזן מלין תבחן וחך אכל יטעם", כי הם בחינה אחת כנ"ל, כי הטעם בא מן הדבורים כנ"ל, שזה בחינת "אזן מלין תבחן", שהוא בחינת שלמות לשון־הקדש שתלוי באזן ששם חוש השמיעה, בבחינת (קהלת יב, יג): "סוף דבר הכל נשמע" וכו', בחינת (חבקוק ג, ב): "ה' שמעתי שמעך יראתי" וכו', עין שם, ועל־כן טעם כעקר דאוריתא, כי העקר הוא הטעם, שהוא בחינת אותיות של הדבור של לשון־הקדש שנפלו לשם, שמשם עקר כח של האסור כנ"ל. ועל־כן צריך לבטל הטעם בסמ"ך על־ידי בחינת שלמות לשון־הקדש, בבחינת "סומך ה' לכל הנופלים", כנ"ל.