# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1545/61/6/

ועל־כן יש דברים חשובים שאין להם בטול מפני חשיבותן, כגון חתיכה הראויה להתכבד (יורה־דעה סימן קא), כי כל הנפשות שרשם בכבוד, ועל־כן הבטול של כל האסורים על־ידי בחינת הכבוד, על־ידי שנתקבצין חלקי הכבוד של הנפשות שבתוך רב ההתר, כי זהו בחינת בטול ברב הנ"ל, כי־כן מפרש בדברי רבנו הנ"ל (סימן קפא): שההתגברות שמתגברין הרב על היחיד על־ידי ההתקשרות, הוא על־ידי חלקי הכבוד שמתקבצים, ששם שרש הנפשות, עין שם, וזהו גם־כן כח הבטול על־ידי בחינת שלמות לשון־הקדש, כי שלמות לשון־הקדש הוא בחינת הנפש, שהוא בחינת דבור, כנ"ל כמה פעמים - שהוא בחינת כבוד, בבחינת (משלי ג, ט): "כבד את ה' מהונך" וכו', כמובא לעיל בהלכות תולעים (הלכה א), וזהו בחינת בטול האסור בששים, שהוא גם־כן על־ידי התקבצות חלקי הכבוד ביחד, בחינת (שיר השירים ו, ח): "ששים המה מלכות", בחינת (תהלים כד, ז): "מלך הכבוד", כי הכבוד הוא בחינת נפש, בחינת שלמות לשון־הקדש, וזה בחינת סמ"ך כנ"ל.

ועל־כן כשהחתיכה ראויה להתכבד אין לה שום בטול, כי הנפשות שבאסורים הם בבחינת נפילת הכבוד שנפל בזילותא דגלותא (בזילות הגלות), וכשמתגברים ומתקבצים חלקי הכבוד של התר הם מבטלין את האסור, הינו שמכניעין יניקתו מחלק הכבוד שינק מקדם, אבל כשהחתיכה של אסור ראויה להתכבד, שנמצא, שהם יונקים חלק גדול מהכבוד עד שזאת החתיכה בעצמה ראויה להתכבד, ומחמת זה קשה לסמכה ולסעדה, להתגבר עליהם להכניעם, מאחר שהתגברו בתקף גדול, ונכבש חלק גדול מהכבוד אצלם, ויש להם יניקה גדולה, על־כן אי אפשר לבטלה בסמ"ך ולא בשום בטול.

וזה שדקדקו רבותינו ז"ל ואמרו: בדברים שאין מתבטלין - אפלו באלף לא בטיל (ביצה ג:). כי אלף הוא בחינת מדרגה העליונה שבבחינת מלכות הנ"ל, כי יש שרי אלפים ושרי מאות וכו', שכל זה הוא בחינת מדרגות המלכות, כמובא בדברי רבנו (בסימן נו). נמצא, שבחינת אלף היא מדרגה העליונה מכלם, ועל־כן אמרו: אפלו באלף לא בטיל - כי אין להם שום בטול.

והעקר תלוי כשהדבר החשוב הוא בשלמותו, אבל כשנחלק לחלקים, כגון שנחתכה החתיכה הראויה להתכבד, או הבריה - אזי הם מתבטלים (יורה־דעה סימנים ק, קא) - כי עקר תקפם על־ידי שנתאחדין, חס ושלום, בהתקשרות בגוש אחד, שאז קשה להכניעם, וכמובן מדברי רבנו, נרו יאיר (בסימן סז), בענין התקשרות חלקי הכבוד הנ"ל, כי פזור לרשעים הנאה להן וכו' (סנהדרין עא:). כי עקר הכנעת הרע של השבעים לשונות, הוא להרחיקם מהקדשה שהוא בחינת אחדות, בחינת שלמות לשון־הקדש, בחינת (בראשית יא, א): "שפה אחת ודברים" וכו', כמו שפרש רש"י: "שפה אחת" 'בלשון־הקדש'. וזה שכתוב (בראשית יא, ט): "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ", כי מתחלה, כשנתקבצו יחד בהתקשרות בדור הפלגה, רצו להחריב העולם, חס ושלום - להתגבר על הסטרא דקדשה, חס ושלום, על־ידי ההתקשרות שלהם שנתקשרו מאד וינקו מלשון־הקדש. בבחינת (בראשית יא, א): "ויהי כל הארץ שפה אחת" וכו' כנ"ל, על־כן היה עקר הכנעתן ומפלתן שנלקח מהם השפה אחת, דהינו הלשון־הקדש. ונתפזרו ונפצו ונפרדו מהקשר שלהם, כנ"ל.

ועל־כן כשהחתיכה הראויה להתכבד וכדומה נחתכה ונתפרדה לחלקים, ואזי אינה ראויה להתכבד עוד - כי עקר הכבוד כשמקבץ חלקי הכבוד במקום אחד, כי שרש הכבוד הוא בבחינת אחדות כנ"ל, ועל־כן מאחר שנפרדה בבחינת פזור לרשעים כנ"ל, אזי יש כח לבטלה ולהכניע האסור, כנ"ל.