# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1545/63/1/

והדבר מובן קצת, כי עקר היחוד הוא בחינת בטול האסור, כי זה עקר היחוד, ובלא זה אין שיך יחוד כלל, כי עקר היחוד הוא ליחד אחר הבריאה שיהיה נכלל בקדם הבריאה, דהינו בו יתברך. ובאמת השם־יתברך הוא אחד ושמו אחד. וכמו שקדם הבריאה היה הוא יתברך יחיד, כמו כן אחר הבריאה, כמו שכתוב (מלאכי ג, ו): "אני ה' לא שניתי" ואיך שיך יחוד אצלו? כי עקר היחוד כשמחברים ומיחדים שני דברים זה עם זה, אבל באחד לבד אין שיך יחוד. ובאמת השם־יתברך הוא בתכלית היחוד עם אחר הבריאה כמו קדם הבריאה, כי אין שום דבר שיפסיק בינו ובין הבריאה, כי הוא יתברך מחיה את כלם, ואם כן אין שיך יחוד כלל, כנ"ל.

אך עקר היחוד מה שצריכין ליחד יחודים, הוא רק מחמת האסור, שהוא הקלפה, שהוא בחינת מסך המבדיל, שחוצץ ומפסיק, כביכול, בין הבריאה ובינו יתברך בבחינת (ישעיה נט, ב): "כי־אם עונותיכם היו מבדלים ביניכם" וכו', כי תכף כשברא השם־יתברך את הבריאה הכרח, כביכול, לצמצם אלקותו וכו'. ומתחלת הצמצום, שהוא תקף הדין, משם השתלשלות אחיזת הסטרא־אחרא. ובאמת זה עקר קיום העולם, ובלא זה לא היה אפשר לברא את העולם, כי־אם לא כן היה הכל אחד והכל אין־סוף ולא היה מקום לבריאה, כמבאר בתחלת העץ־חיים, וכמובא בדברי רבנו ז"ל בספר הראשון כמה פעמים (סימנים מט, סד), וזה עקר עבודתנו להכניע ולבטל ולהמתיק אחיזת הסטרא־אחרא שהיא האסור והקלפה כדי שיהיה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, כי מחמת אחיזת הסטרא־אחרא נתרחקה הבריאה ממנו יתברך, ועל־כן שיך יחוד, דהינו לבטל אחיזתם כדי שתהיה נכללת אחר הבריאה בקדם הבריאה, דהינו שיהיה נכלל מדת הדין במדת הרחמים, שזה עקר היחוד, כידוע.

נמצא, שבכל עת שעושין איזה יחוד למעלה - בהכרח שיהיה בחינת בטול האסור, דהינו הקלפה, כי בלי זה אין שיך יחוד כלל כנ"ל, כי עקר היחוד הוא, כביכול, כשמיחדין שני דברים הפכיים, כמו מדת הרחמים ומדת הדין. ובאמת לאמתו גם מדת הרחמים ומדת הדין הם שניהם אחד פשוט, ואין שום שנוי ופרוד ביניהם, חס ושלום, שיהיה שיך יחוד אצלם, ועקר השנוי והפרוד ביניהם, חס ושלום, הוא רק מחמת אחיזת האסור, שהוא הקלפה, שנאחז בבחינת מדת הדין, ורק מחמת זה שיך יחוד, דהינו שצריכין להמתיק מדת הדין ברחמים עד שיתבטל לגמרי האסור הנאחז ממנו, ואז מתיחד מדת הדין במדת הרחמים, כי באמת כלו חד כנ"ל. נמצא, שעקר היחוד הוא רק בטול האסור שהוא הקלפה, כי בלי זה אין שיך יחוד כלל, כנ"ל.

וזה בחינת בטול האסור בששים, כי ששים זה בחינת יחוד, בבחינת (שיר השירים ג, ז): "הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה" וכו'. 'מטתו שלשלמה' זה בחינת יחוד, שהוא נעשה כשיש בחינת "ששים גברים סביב" וכו', נמצא, שעל־ידי ששים - נעשה בחינת יחוד. וכשיש יחוד, אזי הוא בטול האסור כנ"ל, ועל־כן האסור בטל בששים דיקא, כי ששים הוא בחינת יחוד, שעל־ידי־זה בטל האסור כנ"ל, כי ששים גבורים הם מרמזין על ששים רבוא ישראל, כמו שפרש רש"י שם, ועקר היחוד נעשה על־ידי ששים רבוא נשמות ישראל, שהם בחינת מטה שלמה.

ועל־כן לא קבלו ישראל את התורה עד שהיו ששים רבוא, כי קבלת התורה הוא על־ידי יחודא דקדשא בריך הוא ושכינתיה, שנעשה בשבועות, שאז הוא שלמות היחוד שלמעלה, כמובא, וכמו שכתב רבנו ז"ל במאמר 'אשרי העם – השגחה' (סימן יג), עין שם.

ועל־כן לא קבלו ישראל את התורה עד שבא יתרו ונתגיר - זה בחינת בטול האסור בהתר, כי יתרו שהיה תחלה בסטרא דמסאבא, שהוא בחינת אסור, ועל־ידי שנכללו ישראל אז עד ששים רבוא וזכו אז לתכלית היחוד, על־ידי־זה נתבטל האסור עד שנתהפך האסור להתר, דהינו שיצא יתרו מסטרא דמסאבא מבחינת אסור ונתהפך להתר, דהינו שנתגיר ונכנס לקדשת ישראל. ואז דיקא קבלו ישראל את התורה אחר שנתגיר יתרו, כי אז דיקא זכו לתכלית היחוד, כי זה עקר היחוד כשהאסור נתהפך להתר, שזה בחינת מה שנתגיר יתרו כנ"ל, ועל־ידי־זה דיקא קבלו את התורה, כי עקר קבלת התורה הוא על־ידי שלמות היחוד כנ"ל, ועקר שלמות היחוד הוא, כשנתבטל האסור, שהוא בחינת מה שנתגיר יתרו וכו', כנ"ל.