# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1545/63/5/

ועל־כן עקר היחוד והזווג הוא בשבת. כי עקר היחוד הוא שנכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה שהוא בחינת ששת ימי המעשה שנכללין בשבת, כי ששת ימי המעשה הם בחינת אחר הבריאה, כי בהם ברא ה' את כל הבריאה, ושבת הוא בחינת עולם־הבא שהוא בחינת קדם הבריאה, כי עולם־הבא קדם לעולם, ועקר אחיזת האסור הוא בששת ימי המעשה שהם בחינת אחר הבריאה כנ"ל, כי ששת ימי המעשה הם בחינת ששה סדרי משנה, בחינת אסור ומתר, כשר ופסול, טמא וטהור, כידוע.

נמצא, שעקר אחיזת האסור הוא בששת ימי המעשה שכלולים מאסור והתר וכו' כנ"ל, ועקר היחוד בשבת הוא - כשזוכין לברר ששת ימי המעשה, לבטל מהם אחיזת האסור, כדי שיהיו נכללין ששת ימי המעשה בקדשה, ואז נכללין ששת ימי המעשה בשבת ואז נעשה שלמות היחוד, ואז נתהפך האסור להתר, כי כל ששת ימי המעשה שהיה נאחז בהם האסור כנ"ל, נתהפכין עכשיו אל הקדשה ונכללין בשבת שהוא תכלית היחוד, נמצא, שנתהפך האסור להתר.

וזה (זהר בראשית ה.): 'שבת דמעלי שבתא' (השבת של ערב שבת) - שצריכין דיקא להוסיף מחל על הקדש, נמצא, שנעשה מחל קדש, זה בחינת בטול האסור שמחל, שמשם אחיזת האסור, נעשה שבת קדש. וכל זה על־ידי שמקדשין עצמן בששת ימי המעשה החל, שעל־ידי־זה יש לו כח שיהיו נכללין הששת ימי החל בשבת קדש, בבחינת (עבודה־זרה ג.): 'מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת'. ועקר הקדשה על־ידי התורה שהיא בחינת יו"ד, בחינת עשרת הדברות, שהם כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם בששת ימי המעשה. ואז נכללין ששת הימים כל אחד מיו"ד. ויו"ד פעמים וי"ו הוא ששים, ואז נעשה היחוד בשבת, שעקר היחוד על־ידי בחינת ששים כנ"ל, שהוא בחינת כלליות ששת ימים שכלולים מששים כנ"ל, שנכללין בשבת שהוא תכלית היחוד. ואז הוא בטול האסור שנתאחז בששת ימי המעשה שכלולים מאסור והתר וכו', כנ"ל.