# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1942/61/

בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם וכו' (דברים יד, א):

כי אנחנו עם קדוש צריכין תמיד להכניע ולשבר סטרא דמותא שהיא הסטרא־אחרא, על־כן צריכין לשמר את הזכרון מאד, דהינו לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי - שזהו בחינת זכרון, כמובא במאמר "ויהי מקץ", בסימן נד לקוטי חלק א', כי עלמא דאתי הוא מקום החיים, כידוע (זהר שמיני מא.), הפך השכחה שהוא סטרא דמותא, כמו שכתוב שם (אות ד), בחינת (תהלים לא, יג): "נשכחתי כמת מלב". ועקר שלמות הזכרון הוא על־ידי השכחה, דהינו לשכח מהלב כל עסקי עולם־הזה, שהם חוץ מעלמא דאתי, דהינו כל התאוות רעות ומדות רעות צריך להשכיח אותם מהלב ושלא לזכר אותם כלל, בבחינת (שם מה, יא): "ושכחי עמך ובית אביך", ואז יש שלמות להזכרון, דהינו שיוכל לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי, כי כל זמן שזוכר את העולם־הזה ואינו שוכח אותו, בודאי הוא רחוק מבחינת זכרון, כי אי אפשר לו לדבק מחשבתו בעלמא דאתי, כי העולם־הבא ועולם־הזה הוא שני דברים, וזה הפך מזה, כידוע (חובת־הלבבות, חשבון־הנפש, פרק ג):

והכלל, שאנו צריכין להרחיק הסטרא־אחרא, סטרא דמותא - שלא לנק מהקדשה, ועל־כן כל עסקי עולם־הזה, שהם חוץ מהקדשה, חוץ מעלמא דאתי, שהם מהסטרא־אחרא, סטרא דמותא, בחינת שכחה, צריך לשכח אותם מן הלב לגמרי כנ"ל, ושלא לזכר אותם כלל, כי כל זמן שזוכר אותם - נפגם הזכרון דקדשה, דהינו לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי, כנ"ל. וזה הזכרון של השכחה, דהינו שזוכר את הדבר שצריך לשכח, דהינו חוץ מעלמא דאתי כנ"ל, הוא פגם ונפילת הזכרון דקדשה, נמצא, שעל־ידי־זה הוא נותן, חס ושלום, כח וחיות להסטרא־אחרא, דהינו שממשיך הזכרון, שמשם החיים, אל ההפך, חס ושלום, דהינו למקום השכחה סטרא דמותא. על־כן צריכין לשכח את השכחה, דהינו כל עסקי עולם־הזה שהם חוץ מהקדשה, שהם כלם בחינת סטרא דמותא, בחינת שכחה - צריך לשכח אותם כדי להחזירם למקומם, ממקום שבאו לשם ילכו, כי כלם באו מבחינת שכחה, ועל־כן צריך להחזירם לשם, דהינו לשכח אותם ושלא לזכר אותם כנ"ל, ואזי הזכרון האמת, דהינו הזכרון של הקדשה כתקונו, כנ"ל.

ועל־כן אנו מצוים שלא להתקשות על המת יותר מדאי (יורה־דעה, סימן שצד), כדי שלא להמשיך הסטרא דמותא, חס ושלום, רק צריך להעבירם מדעתו ולשכחם כנ"ל, כי בחינת השכחה צריכין לשכח כנ"ל, רק צריך לעשות ההפך ממש, דהינו לאדבקא מחשבתיה בעלמא דאתי, שהוא בחינת זכרון, ששם החיים, כי כשמדבק מחשבתו לשם - ממילא לא יצטער על המת - כי למה לו לצער? הלא, אדרבא, עכשו יצא מחיי שעה וזכה לחיים נצחיים, שהם בעלמא דאתי. ועל־כן העכו"ם שהם רחוקים מהקדשה, מבחינת עלמא דאתי, כי הם מן הסטרא־אחרא, סטרא דמותא - על־כן הם רוצים להגביר, חס ושלום, את הסטרא־אחרא וכו', ועל־כן הם עושים קרחה ומתגודדים על מתם, כדי שיהיה נזכר אצלם ולא ישתכח מהם, כדי להמשיך ולהתגבר, חס ושלום, סטרא דמותא, והם רוצים, חס ושלום, להמשיך בחינת הזכרון אל מקום השכחה, כנ"ל. ועל־כן אנו מצוים ומזהרים על זה, כי אנו צריכין לשמר את הזכרון דקדשה, דהינו לדבק מחשבתו בעלמא דאתי שהוא מקום החיים כנ"ל, וצריכין לשכח את בחינת השכחה, כנ"ל.

ועקר האסור - שלא לעשות קרחה על המת, שלא להתגודד, דהינו כתבת קעקע, כי הם היו נוהגים לעשות כך על מתם - להתגודד ולעשות קרחה בראשם, כדי לפגם את הזכרון שבראש, כי הזכרון הוא במח ורוצים להפך, להתגבר שם סטרא דמותא, חס ושלום, לעשות שם סימן לזכר את המת, שזה בחינת פגם הזכרון - שממשיכין בחינת זכרון אל מקום השכחה, כנ"ל. וזה בחינת קרחה, דהינו שתולשין השערות שבראשם, כי השערות הם מותרי מחין, והם בחינת מלכות, כמובא במאמר 'מישרא דסכינא' (סימן ל), ושם עקר התגברות הסטרא־אחרא, סטרא דמותא, בבחינת (משלי ה, ה): "רגליה ירדות מות", וזהו גם־כן בחינת כתבת קעקע - דהינו שחוקקים על בשרם לזכרון, כי בשר הגוף הוא בבחינת מלכות, ושם מגיע הפגם של התגברות סטרא דמותא, חס ושלום, כנ"ל, וזהו בחינת שנקרא כתבת קעקע שהוא פגם הזכרון, שהוא בחינת (שמות יז, יד): "כתב זאת זכרון בספר":

וזה שלמדו רבותינו ז"ל גזרה שוה תפלין מעשית קרחה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות לז:): מה להלן מקום שעושין קרחה וכו', ולמדו מקום התפלין מעשית קרחה. כי תפלין הוא ממש ההפך מזה, כי תפלין הם לזכרון, כמו שכתוב (שמות יג, ט): "ולזכרון בין עיניך". ועל־כן הם בחינת חיים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות מד.): 'המניח תפלין – זוכה לחיים', כי הזכרון שם החיים כנ"ל. ועל־כן במקום שאסור לעשות קרחה, כדי לשמר את הזכרון שלא יהיה נפגם על־ידי התגברות השכחה, שהוא סטרא דמותא, כדי שלא יהיה נמשך הזכרון אל מקום השכחה כנ"ל - שם הוא המקום שמצוה להניח תפלין, שהם גם־כן לשמר הזכרון כנ"ל. ועל־כן כתוב בשניהם, באסור קרחה ובמצות תפלין - "בין עיניכם", אף שעקר המצוה והאסור במקום השער כנ"ל, כי שמירת הזכרון תלוי בעינים כנ"ל, כמו שמבאר שם במאמר "ויהי מקץ", סימן נד הנ"ל:

וזה שנאמר: בנים אתם לה' אלקיכם - 'לה' אלקיכם' דיקא, הינו בחינת עלמא דאתי שצריך לדבק מחשבתו שם, ועל־כן לא תתגדדו ולא תשימו קרחה - כי זהו פגם הזכרון כנ"ל. וזהו שלמדו רבותינו ז"ל (יבמות יג:) מפסוק לא תתגדדו (דברים יד, א) - שלא תעשו אגדות אגדות, כי צריך לדבק מחשבתו בעלמא דאתי, ושם אלו ואלו דברי אלקים חיים:

הלכות קרחה ואסור שריטה