# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1942/62/

על־פי המאמר תקעו - ג', הנזכר לעיל בהלכות מעונן ומנחש הלכה ב הנ"ל:

כי זהמת הנחש הוא בחינת ערבוב המדמה, אמונות כוזביות, וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהמתן (שבת קמו.), וכשנפסק זהמת הנחש, ערבוב המדמה, אמונות כוזביות - אזי נעשה המדמה מעבד ומברר, ואזי זוכין לאמונה שלמה בה', ועל־ידי אמונה שלמה זוכין לחדוש העולם, בחינת (תהלים פט, ג): "עולם חסד יבנה", בחינת (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך" וכו', עין שם היטב.

והנה מחמת זה, המיתה טובה גדולה, כמו שכתוב (בראשית א, לא): "טוב מאד" - זה המות וכו' (בראשית־רבה ט י), כי אין הזהמא נפסק לגמרי כי־אם על־ידי המיתה וקבורה - שאזי הגוף נכלה ונבלה בארץ, ואזי נפסק ממנו הזהמא, ואזי יקום הגוף בתחיה זך ומברר ומתקן. וברור וזכוך הגוף שנתברר ונזדכך על־ידי המיתה, על־ידי שיזכה לקום בתחיה כנ"ל - זה בחינת ברור המדמה, כי המדמה הוא בחינת גוף, כי גוף ונפש הוא בחינת אדם ובהמה, כי הגוף - הוא בחינת בהמה, והנפש - הוא בחינת אדם, כמו שכתב רבנו ז"ל (בסימן לז), והמדמה - הוא בחינת בהמה, כי גם הבהמה יש לה כח המדמה, וכמו שאמר רבנו ז"ל במקום אחר (סימן נד), נמצא, שהמדמה הוא בחינת גוף, ועקר ערבוב המדמה הוא מחמת שאין הגוף נזדכך מזהמת הנחש שנאחזה בו על־ידי חטא אדם הראשון, ומחמת זה שאין הגוף מזכך מזהמת הנחש, על־ידי־זה המדמה מערבב ומבלבל - שזהו בעצמו בחינת זהמת הנחש כנ"ל, כי המדמה תלוי בהגוף, כי הוא בחינת גוף כנ"ל, וכפי ברור וזכוך הגוף - כן זכוך וברור המדמה, כנ"ל.

נמצא, שלעתיד, שאז יקומו בתחיה ויהיה הגוף צח וזך בתכלית הזכוך, אזי יהיה המדמה מברר ומתקן בשלמות, ואז יזכו לאמונה שלמה בשלמות גמור, כי התגלות האמונה הקדושה בשלמות יהיה רק לעתיד, כמו שכתוב (זכריה יד, ט): "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". כי אז יתחדשו הגופים ויזדככו בתכלית הזכוך - שזה בחינת ברור וזכוך המדמה, ועל־ידי־זה יזכו לאמונה שלמה כנ"ל. וזה בחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך", כמו שמבאר שם (אות ט), עין שם:

ועל־כן אסור לקונן ולהצטער על המת, חס ושלום, יותר מדאי, כי אנו מאמינים בתחית המתים וחדוש העולם, ועל־כן המיתה טובה גדולה - כי על־ידי־זה יתברר הגוף והמדמה ויזכו לאמונה בה', וכנ"ל. ועל־כן אסור לשרט שריטה על המת, חס ושלום, כי אנו צריכין לקדש את הגוף בכל מיני קדשות כדי לזכך אותו ולטהרו מזהמת הנחש - כי זה עקר עבודתנו, כידוע. וזה שמשרט את גופו על המת ומצטער ביותר, עד שחובל בעצמו מחמת זה, נמצא, שאין מאמין בחדוש העולם כנ"ל, ואזי כשאינו מאמין בחדוש העולם, אזי המיתה הוא זהמת הנחש ממש, כי משם באה המיתה.

וכשמשרט את גופו - מחמת זה הוא ממשיך על גופו זהמת הנחש, כי הזהמא מתדבקת ביותר בהגוף, מחמת שיש שם אחיזה להזהמא ביותר. ועל־ידי שאנו מאמינים בחדוש העולם, אנו מגרשין ומכלין על־ידי־זה הזהמא מגופנו, אבל כשעושה שריטה בגופו על המת, חס ושלום, הוא מראה בזה כאלו אינו מאמין בחדוש העולם, כי־אם היה מאמין בשלמות בחדוש העולם - לא היה משרט וחובל בעצמו, כי כשמאמין בחדוש העולם - המיתה היא טובה גדולה כנ"ל, נמצא, כשמשרט על המת, חס ושלום - אינו מאמין בחדוש העולם, ואזי ממשיך זהמת הנחש שמשם המיתה על גופו - כי שם נאחזת ביותר כנ"ל, כי מי שמאמין בחדוש העולם אזי המיתה היא בחינת חיים, כי עקר החיים נצחיים יזכו אחר המיתה דיקא בעת התחיה, אבל זה שאינו מאמין, אזי המיתה היא בחינת זהמת הנחש ממש, שמשם באה המיתה, וכשמשרט בגופו אזי ממשיך על גופו זהמת הנחש, רחמנא לצלן, כנ"ל.

וזה בחינת אסור כתבת קעקע, כי הכתב הוא בבחינת המדמה, בחינת בהמיות, כמו שאמר רבנו ז"ל במקום אחר (לקוטי מוהר"ן סימן יט), ועל־כן עקר הכתב הוא על גבי עור בהמה, כי הכתב בבחינת בהמה כנ"ל, וכשכותב על גבי עור בהמה - אזי מעלה אותה מבחינת בהמה לאדם, כי כל דבר צריכין להעלותו על־ידי שרשו ובחינתו, ועל־כן על־ידי שהאדם כותב על גבי עור בהמה - והכתב הוא בחינת מדמה, בחינת בהמה, על־כן על־ידי־זה האדם הכותב הוא מעלה מבהמה לאדם, על־ידי הכתב על גבי עור בהמה, על־ידי שכותב עליו דברים שבקדשה, כגון ספר תורה ותפלין וכו'. ועל־כן צריכין שיהיה העור מעבד לשמה - זה בחינת עבוד וברור המדמה שהוא בחינת בהמה כנ"ל. אבל כשכותב אותיות על גבי בשר האדם אזי הוא מוריד את עצמו מקדשתו, כי מוריד עצמו מבחינת אדם לבחינת בהמה שהוא בחינת כתב, ואזי מתגבר בו זהמת הנחש, חס ושלום, כי היא נאחזת בהגוף כנ"ל. וכשכותב כתבת קעקע על הגוף, אזי ממשיך על הגוף בחינת בהמיות, בחינת מדמה, ועל־ידי־זה מתגבר, חס ושלום, זהמת הנחש הנאחזת בהגוף, כנ"ל.

כי באמת אנו צריכין לקדש עצמנו כדי להפך החמר לצורה, כדי שיזדכך הגוף בבחינת אדם, כי ישראל קרויין "אדם" (יבמות סא.), על־ידי שהם מקדשים את הגוף בכל מיני קדשות, עד שנתהפך החמר לצורה, הגוף לנפש, ונזדכך הגוף בבחינת נפש - ואזי נקרא אדם, כי עקר האדם הוא בבחינת הנפש כנ"ל, ועקר זה השלמות יזכו לעתיד בעת התחיה - שאז יהיה תכלית הזכוך כנ"ל, אבל אנו צריכין לקדש עצמנו בזה העולם כדי לזכות לזה לעתיד בתכלית השלמות, וכשכותב כתבת קעקע על גופו, הוא מוריד את הגוף מאדם לבהמה כנ"ל, ומתגבר זהמת הנחש שאחיזתה בהגוף - שנאחזת בחינת בהמיות, בבחינת מדמה, ואזי הוא בבחינת ערבוב המדמה וכנ"ל.

גם הכתב הוא לזכרון לדורות, כי כל כתב הוא לזכרון, וכשכותב על הגוף כתבת קעקע - הרי הוא כאלו כופר, חס ושלום, בחדוש העולם ואינו מאמין שזה הגוף של עכשיו יזדכך ויתברר ויכלה ממנו כל הזהמא - דהינו המדמה של עכשיו, שהוא מדמה מערבב, כי הוא כותב וחוקק בהגוף כתבת קעקע, שהוא כתב שאינו נמחה לעולם - כאלו אומר שזה הגוף לא ישתנה לעולם מבחינה זו של עכשו, שהוא בחינת בהמה, בבחינת ערבוב המדמה, שזהו בחינת הכתב שחוקק בגופו, כי כתב - הוא בחינת זכרון לדורות, ועל־כן הוא מורה בזה שיחקק בחינת הכתב בהגוף כתב שאינו נמחה לעולם, הינו שלעולם לא יהיה נמחה זה הכתב, חס ושלום, הינו שלעולם לא יזדכך הגוף ולא ישתנה מבחינה זו של עכשו שהוא בבחינת כתב, בחינת בהמה כנ"ל. כי באמת אנו מאמינים בחדוש העולם שאז יזדכך הגוף ואזי יעבר כל הזהמא שהיתה בזה הגוף של עכשיו ויתחדש ויזדכך בתכלית הזכוך, כנ"ל, אבל על־ידי הכתב, הינו כתבת קעקע, הוא מורה שישאר הגוף לעולם בבחינה זו, חס ושלום, כי כתב הוא לזכרון לדורות וכו' כנ"ל.

ועקר האסור הוא כתבת קעקע, דהינו כתב על־ידי חקיקה (מכות כא.), כי כשהכתב מגשם יותר, דהינו כתב על־ידי חקיקה - מתגבר המדמה ביותר. ואזי הוא בחינת ערבוב המדמה, כי כל מה שהמדמה הוא נאחז יותר בגוף גשם - הוא מערבב יותר, כי עקר ערבוב המדמה הוא על־ידי הגוף. ועל־כן בכל כתב, אפלו כתב של קדשה, צריכין שיהיה כתיבה ולא חקיקה, כמו שאמרו (גיטין כ.): "וכתב" - ולא 'וחקק', כי כתב של קדשה הוא על גבי עור בהמה - להעלות מבהמה לאדם על־ידי הכתב כנ"ל, על־כן צריכין שיהיה הכתב בדקות יותר בכל האפשר, ועל־כן "וכתב" - ולא וחקק, כי החקיקה מגשם יותר - שמציר האור בגשמיות גמור ויש בו ממש בציור האור, וכשהכתב מגשם יותר הוא בבחינת ערבוב המדמה וכנ"ל. ועל־כן כאן בכתבת קעקע שהאסור - שמוריד מאדם לבהמה על־ידי הכתב כנ"ל, עקר האסור על־ידי חקיקה שהוא מגשם יותר, שעל־ידי־זה מתגבר יותר ערבוב המדמה וכו' כנ"ל, כי אנו צריכין לזכך הגוף מבהמה לאדם, והכתב, בפרט חקיקה - הוא בחינת בהמיות, כנ"ל.

וזה שנאמר (שמות ו, ב): "אני ה'" – 'נאמן לשלם שכר' (רש"י), בחינת עולם־הבא, שאז יהיה השלום שכר, ואזי יהיה חדוש העולם וכו' כנ"ל, ומחמת זה בעצמו הוא האסור של כתבת קעקע וכו', ועל־כן נזכר בזה - "אני ה' – נאמן לשלם שכר", בחינת עולם־הבא, כנ"ל:

ועל־כן הכהנים מזהרים באזהרה יתרה על אסור שריטה (ויקרא כה, ה), כי הכהן - הוא איש חסד, וחסד הוא בחינת חדוש העולם, בחינת "עולם חסד יבנה", כמו שמבאר שם, וכשיהיה חדוש העולם, אז תכלה כל הזהמא ואז יהיה (ישעיה כה, ח): "בלע המות לנצח":

ועל־כן הכהנים מזהרים על טמאת מת, כי הם רחוקים מבחינת סטרא דמותא, כי הם בבחינת חסד, בחינת חדוש העולם, בחינת "בלע המות לנצח". ועל־כן כפלה התורה אסור שריטה על הכהנים, כמו שכתוב (ויקרא כא, ה): "ובבשרם לא ישרטו שרטת", כי הם צריכין להתרחק יותר מזהמת הנחש ולהאמין בחדוש העולם, כי הם בעצמן בבחינת חדוש העולם, כנ"ל: