# י

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1942/63/10/

ועל־כן נענשו הזקנים על שלא הספידו את יהושע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קה:) ימים האריכו - שנים לא האריכו, כי על־ידי ההספד של הצדיק זוכין להמשיך שלום על־ידי המרירות הזה כנ"ל, ועקר החיים הוא השלום כנ"ל, ועל־כן על־ידי שנתעצלו בהספדו - פגמו בשלום וחיים, ועל־כן לא האריכו שנים, כנ"ל:

וזה בחינת הרעב שהיה בימי דוד אל שאול ואל בית הדמים (שמואל־ב' כא, א) - שלא הספידוהו כראוי, ועל אשר המית הגבעונים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות עח:), ב"אשר משפטו שם פעלו" (צפניה ב, ג), כי זה תלוי בזה, כי שאול המית את הגבעונים - זה בחינת שלא הוריד את עצמו למדרגות התחתונות להרים את כל הנופלים והרחוקים מהשם־יתברך להגביה כלם אליו יתברך, כי שאול היה בחיר ה' (ברכות יב:), ו"בן שנה שאול במלכו" (שמואל־א' יג, א) - כבן שנה בלא חטא, ומפני מה לא נמשכה מלכותו? מפני שלא היה בו שום דפי (יומא כב:). ומחמת זה לא היה יכל להוריד את עצמו למדרגות התחתונות, להגביה כלם להשם־יתברך, אפלו הרחוקים ביותר, וישא אותם ויגביה אותם "כאשר ישא האמן את הינק" (במדבר יא, יב), וכמו שכתוב (יחזקאל טז, לד): "ונתתי להם רעה כלבי את האובדת יבקש" וכו'.

ועל־כן נתנה המלוכה לדוד שהיה עוסק בזה ביותר, לקרב הכל להשם־יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה, וכמו שכתוב (תהלים עב, יג): "יחס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע", שהמלך ישראל צריך לחוס ולרחם ולהושיע העניים והאביונים הרחוקים מן הקדשה ביותר, שזה עקר העניות והאביונות, כי 'אין עני אלא מן הדעת', ומחמת ששאול פגם בזה, וזה בחינת (שמואל־ב' כא, א): "אשר המית את הגבענים", שזה בחינת הרחוקים מן הקדשה מאד שהם בחינת (דברים כט, י): "מחטב עציך עד שאב מימיך", שמשה רבנו, עליו השלום, קרב כלם וקשר כלם להשם־יתברך, כמו שכתוב: "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם ראשיכם שבטיכם וכו', מחטב עציך וכו', ושאול שלא השתדל לקרב ולהרים אלו המדרגות, על־כן נאמר עליו: "על אשר המית את הגבעונים", ועל־ידי־זה נענש, שלא נספד כהלכה, שלא המשיכו הארתו למטה כל־כך כראוי לו מחמת שפגם בזה בחייו כנ"ל, ובאשר משפטו שם פעלו, כי אף־על־פי־כן נענשו על זה "ויהי רעב בארץ" - שהוא הפך השלום, כמו שאמר רבנו ז"ל במקום אחר (סימן לט), כמו שכתוב (תהלים קמז, יד): "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך", כי על־ידי ההספד של הצדיק ממשיכין נשמתו למטה, שזהו בחינת שלום, שעל־ידי־זה ממשיכין כל העולם לעבודתו יתברך, כנ"ל: