# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/1942/63/13/

כי אי אפשר לקבל השלום, שהוא רפואה לכל הדברים, כי־אם על־ידי מרירות, כנ"ל במאמר הנ"ל, בבחינת 'שבת במרה נצטוו' וכו' כנ"ל, ולפעמים החולאת מתגבר כל־כך, עד שאי אפשר להחולה לסבל מרירת הרפואות, ואז הרופאים מיאשין אותו, כן כשהעוונות, שהם חלי הנפש, גוברים מאד, אז אין יכול לסבל מרירות הרפואות, ואז "אין שלום אמר ה' לרשעים", וזה ששבח חזקיה את הקדוש־ברוך־הוא, שהשליך כל חטאותיו אחר כתפיו כדי שלא יצטרך להלביש את השלום במרירות הרבה. וזהו "הנה לשלום מר לי מר וכו' ואתה חשקת נפשי" וכו', עין כל זה במאמר הנ"ל:

נמצא, כשישראל רחוקים מהשם־יתברך שזהו בחינת פגם השלום, בחינת "אין שלום בעצמי", ואין שלום בין העולמות עליונים ותחתונים וכו' כנ"ל, ואחר־כך כשישראל צריכין לקבל הרפואה, שהוא השלום - צריכין לסבל מרירות מקדם, כי דרך השלום שיתלבש במרירות, וזהו בחינת כל הגליות והצרות שישראל סובלין, כי כל זה הוא בחינת המרירות שסובלין כדי לקבל אחר־כך על־ידי־זה הרפואה, שהוא השלום. וזה בחינת גלות מצרים שהיא בחינת מרירות, כמו שכתוב (שמות א, יד): "וימררו את חייהם" וכו', וכל זה הוא לתקן חטא אדם הראשון כידוע, שגלות מצרים היה על חטא אדם הראשון - שהוא פגם הברית, פגם השלום כנ"ל. ומחמת שהיו צריכין לתקן חטא ופגם זה ולהמשיך שלום מחדש, על־כן הצרכו לסבל מרירות הרבה כדי לקבל השלום על־ידי־זה, כי אחר־כך זכו לבוא לארץ־ישראל וירושלים, שהוא בחינת שלום, כי על שם זה נקרא 'ירושלים' על שם 'יראה שלם'.

ועמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל (תנחומא חקת יח), והוא אורב תמיד בעת שישראל צריכין לזכות להרפואה שהוא בחינת שלום, ואז הוא מקטרג עליהם על שלא סבלו עדין מרירות כפי הראוי להם, כי באמת לא סבלו כראוי, כי השם־יתברך דלג על הקץ במצרים, שזהו בחינת "ואתה השלכת אחרי גוך כל חטאי", כי השם־יתברך צפה וראה שאי אפשר לישראל לסבל הגלות עוד, כמו שכתוב (שמות יב, לט): "ולא יכלו להתמהמה", כמובא בספרים, שאם לא היה השם־יתברך ממהר להוציאם ממצרים קדם הקץ היו, חס ושלום, נשארים שקועים שם (אלשיך שמות יב). וזהו בחינה הנ"ל במאמר הנ"ל. שכשהשם־יתברך רואה שאי אפשר להאדם לסבל מרירות הרפואות, אזי הוא ברחמיו משליך חטאותיו אחר כתפיו, כדי שלא יתלבש השלום במרירות הרבה כי־אם כפי יכלתו, וזהו ממש ענין גלות מצרים שהיה מכרח, כביכול, לדלג על הקץ ולמעט מרירות הגלות, כי לא היה אפשר להם לסבלו עוד, כנ"ל.

ועמלק הוא אורב לישראל ומקטרג על זה תמיד, ויורד ומסטין ועולה ומקטרג (בבא בתרא טז.), הינו בשעה שהאדם צריך לקבל הרפואה שהוא השלום, ואז הוא צריך לסבל מרירות מקדם כנ"ל, אז הוא מסית את האדם, ואינו מניחו לעמד בנסיון שיסבל מעט המרירות, ומסיתו לבעט בהמרירות שהוא מכרח לקבל בשביל רפואתו. ואחר־כך הוא עולה ומקטרג על שאין שולחין לו מרירות כראוי לו.

ובאמת האדם הוא אז בסכנה גדולה, כי השם־יתברך חמל עליו והקל מרירותו כדי שיוכל לקבל רפואתו, אבל כשאינו חס על עצמו ואינו רוצה לסבל ולקבל אפלו מעט מרירות בשביל רפואת נפשו, אזי, חס ושלום, מתגבר הקטרוג ושולחין לו מרירות הרבה שאינו יכול לקבלו בשום אפן, ואז "אין שלום אמר ה' לרשעים", כי בודאי אף־על־פי שהשם־יתברך גומל לחיבים טובות, והוא מקל על בעלי תשובה ואינו מכביד עליהם שיצטרכו לסבל מרירות כראוי להם לפי חטאותם, אף־על־פי־כן לפטר בלא כלום אי אפשר, כי על כל פנים ההכרח שיסבל מעט מרירות כפי יכלתו בשביל תשובתו ורפואת נפשו שהוא בחינת השלום שמתלבש במרירות כנ"ל, ואם אינו חס על נפשו ואינו רוצה לסבל שום מרירות לצרך רפואת נפשו אזי, חס ושלום, שולחין עליו מרירות הרבה כראוי לו.

וזה בחינת מלחמת עמלק - שהוא אורב על ישראל בעת הזאת שהם עיפים ויגעים, בחינת (דברים כה, יח): "ואתה עיף ויגע" וכו'. ואז אורב עליהם ומקרר אותם, שלא יהיו, חס ושלום, להוטים אחר השם־יתברך לסבל מרירות הרפואות, בחינת "אשר קרך בדרך". ועל־כן נסמך מלחמת עמלק למסות ונסיונות של ישראל, כמו שכתוב (שמות יז, ח): "היש ה' בקרבנו אם אין ויבוא עמלק" וכו', כי כל הנסיונות שהיו לישראל אז, שלא היה להם מים ברפידים, וכן מרירת המים במרה - כל זה היה בחינת המרירות שצריכין לסבל כדי לקבל השלום על־ידי־זה כנ"ל, ומחמת שישראל לא קבלו המרירות כראוי והרהרו אחריו יתברך, על־כן בא עמלק ולחם עמהם בעת ההיא, שהוא בחינת הקטרוג הנ"ל, כי מלחמתו היתה למעלה ולמטה כמובא (זהר בשלח סה:). ועל־כן השם־יתברך שונא אותו כל־כך יותר מכל העמים, כי הוא אורב לישראל מאד תמיד בעת שהם בסכנה גדולה בעת הלחץ והדחק, בעת שהיו צריכים לסבל מרירות הרפואות, כנ"ל: