# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/2078/62/6/

כי עקר השחיטה התחילה רק מנח, כי מימי אדם הראשון עד נח לא התר להם להרג בהמה ולאכלה (סנהדרין נט:). כי קדם החטא של אדם הראשון היו כלם קדושים, ואפלו בבהמות וחיות לא היה להם אחיזה. ועל־כן לא היו צריכים לשחיטה והיה אסור לגמרי להרג נפש ולאכלו, מאחר שלא היה צריך תקון. ואחר החטא, שירדו ונפלו כל הדברים ונתאחזו בהם החיצונים, אז הצרכו תקון. אבל לא התחיל התקון עד נח, שהוא התחיל לתקן העולם ממה שנתקלקלה בחטא אדם הראשון, כמו שכתוב (בראשית ה, כט): "זה ינחמנו וכו' מן האדמה אשר אררה ה'". וממנו התחיל בנין העולם מחדש ותקונו, כי אז הגיע העולם כלו לתכלית הפגם מאד, כמו שכתוב (שם ו, יב): "וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה" וכו', עד שהצרך השם־יתברך להביא מבול להחריב את כל העולם כלו. וכל זה היה מפגם הברית, שזה היה תחלת החטא של אדם הראשון, כמובא לעיל (בהלכות שחיטה הלכה ב). ובימי נח הגיע העולם לתכלית פגם הברית מאד, כמו שכתוב (שם): "כי השחית כל בשר" וכו' - עד שהגיע הפגם אפלו לבהמות וחיות, שאפלו הם השחיתו דרכם, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (סנהדרין קח.), כי הכל תלוי בהאדם שהוא בעל־בחירה, ובו תלוי כל העולם כלו. ועל־ידי פגם האדם - מגיע הפגם אפלו בבהמות וחיות, שאפלו הם השחיתו דרכם כנ"ל. וכן בחטא אדם הראשון אמרו רבותינו ז"ל (מדרש שמואל יב): שכל מיני בהמות וחיות טעמו מעץ הדעת, וכנ"ל.

ועל־כן הצרך לקיום בנין העולם ותקונו מחדש לעשות תבה, שיבואו כלם אל התבה כדי להביא כלם ולהעלותם מן החוץ, לאספם כלם אל תוך בתי התבה – תקון הקדשה, כנ"ל. וזה שמובא בזהר הקדוש (נח נט.): שעקר קיום בנין העולם ותקונו היה תלוי בהתבה, כי הצרכו כל הברואים כלם לבוא לתוך התבה דוקא, כי התבה שהוא בחינת בית, הוא בחינת תשובה ותקון לכל העולם כלו - שיצא אל החוץ לבחינת שדה כנ"ל (אות ב). ועל־כן אחר יציאתם מן התבה אז התחיל תקון העולם. ואז הקריב נח קרבנות מכל המינים הטהורים שהם בחינת תקון הברית כנ"ל. ואז התיר לו השם־יתברך לאכל בשר, כמו שכתוב (בראשית ט, ג): "כירק עשב" וכו', כי אז צריכין לאכלם דוקא - כדי לתקנם ולהעלותם על־ידי־זה. ונמצא, שאז התחיל תקון השחיטה, כי עתה שנפגמו כלם והתחיל התקון, על־כן צריכים שחיטה ולאכלם אחר־כך, שעל־ידי־זה יתתקנו כנ"ל - וכל זה כדי לתקן פגם הברית, שזה היה חטא דור המבול וחטא אדם הראשון, כנ"ל.

ועל־כן דגים אין טעונין שחיטה, כי הם לא נפגמו בפגם וחטא של דור המבול. ועל־כן לא שלט בהם המבול ולא הצרכו לבוא אל התבה כלל, כמו שכתוב (שם ז, כב): "מכל אשר בחרבה מתו", 'ולא דגים שבים' (סנהדרין קח.). כי בהם לא הגיע הפגם וחטא של דור המבול, כמו שכתוב (בראשית ו, יב): "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" דיקא, ולא מה שבתוך הים. ועל־כן אין צריכין תקון השחיטה שהוא בחינת תקון הברית, כי הם לא נפגמו בפגם הברית כנ"ל. ועל־כן הם בבחינת תקון הברית, כמו שכתוב: "וידגו לרב", כנ"ל.

כי מקום הדגים במים והמים מכסים עליהם מפגם הברית כנ"ל, כי פגם הברית מגיע דיקא בבחינת עפר, בבחינת "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" - 'על הארץ' דיקא, כי לשם מגיע הפגם בבחינת (בראשית ג, יז): "ארורה האדמה בעבורך", אבל בחינת המים הוא קדוש וטהור ולשם אינו מגיע הפגם, כי המים הם בחינת דעת עליון וחסדים גדולים. ואדרבא, המים מטהרים מכל הטמאות ומכל הלכלוכים, כי לשם אינו מגיע הפגם, כי הפגם מגיע דיקא בבחינת עפר, ובפרט פגם הברית, שעקרו מגיע בבחינת עפר - שהיא בחינה האחרונה והכלי של כל הדברים שבעולם, כי כלם עומדים עליה, ועל־כן הדגים שבים שהמים הנ"ל מכסים עליהם, אין עין הרע של שבעים אמות שולטת בהם, ועל־כן לא נפגמו בחטא המבול שהיה פגם הברית כנ"ל. ועל־כן אין טעונין שחיטה כנ"ל.