# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/508/63/14/

וזהו החלוק שבין חמץ למצה - שעקר ההבדל הוא החלל והפתח שבין חית להא כנ"ל, הינו כי עקר החלוק וההבדל שבין הקדשה לבין הסטרא־אחרא הוא רק כחוט השערה, בבחינת "כפשע ביני ובין המות" (שמואל־א כ, ג) הנאמר בדוד (זהר בראשית ח:), הינו כי עקר אחיזת הסטרא־אחרא היא מהכפירות ופגם אמונה, כי היצר־הרע נקרא 'אל־אחר־כפירות', כמובא (בסימן י), וכל הכפירות נמשכין מחמת החכמות, מחמת שנדמה להאדם שכבר הוא חכם וראוי לו להבין כל הדברים, ושיתרצו לו כל הקשיות שקשה לו על השם־יתברך או על צדיקי אמת, ומחמת חכמתו הוא נופל מאד, רחמנא לצלן, כמו שאמר רבנו ז"ל, שהחכמות מפילין מאד את האדם וכמו שכתוב (ישעיה מז, י): "חכמתך ודעתך היא שובבתך", ועל־כן העקר הוא רק להשליך שכלו לגמרי ולסמך רק על אמונה לבד כנ"ל, אבל באמת גם האמונה צריכין להחיות על־ידי השכל כנ"ל, ומי שהוא חזק בהאמונה הקדושה, כל מה שנתוסף לו דעת ושכל - נתחזקה האמונה אצלו יותר כנ"ל, בבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע.

וזה בחינת מצה שהיא בהא שיש חלל בין הדלית והיו"ד, כי הדלית היא בחינת אמונה, בחינת מלכות שנקראת עני, בגין דלית לה מגרמה כלום, כי אין יודע שום ידיעה, רק משתוקק להשם־יתברך באמונה שלמה לבד, וצריך להחיות את האמונה ולהמשיך לתוכה דעת שהוא בחינת היוד שבתוך הדל"ת, שעל ידה נעשית ה"א, כי ה"א – דל"ת הות ואתחזרת ונעשית ה"א, כמו שמובא בזהר הקדוש (תקון כא, מז.), ומובא בדברי רבנו ז"ל (סימן מט), כי היו"ד שבתוך ההא היא בחינת חכמה, כידוע (זהר ויקרא י:), הינו בחינת המשכת החכמה והדעת לתוך האמונה להחיות את האמונה, אבל צריך להניח חלל ופתח בין הדל"ת, שהוא בחינת אמונה, ובין היו"ד, שהיא בחינת חכמה, להורות, שאף־על־פי שכבר זכה להמשיך לעצמו איזה חכמה ודעת, שהוא בחינת היו"ד שבתוך הה"א, אף־על־פי־כן עודנו מחזיק בתמתו כבתחלה, ועדין הוא עני ודל בעיניו כבתחלה, כי הוא יודע ומאמין שעדין אינו יודע כלל, אדרבא, עתה אמונתו חזקה יותר מבתחלה על־ידי השגת הדעת שהשיג, שעל־ידי־זה השיג יותר איך אי אפשר לדעת אותו יתברך, ואיך צריכין להתחזק באמונה יתרה מאד.

אבל אינו סותם, חס ושלום, על־ידי החכמה שהשיג את פתח האמונה, חס ושלום, כי זהו בחינת חמץ שהוא בחי"ת, שהפתח והחלל סתום, שהוא בחינת חמוץ המח, בחינת "כי יתחמץ לבבי" - דהינו שעל־ידי החכמה והדעת שהשיג, על־ידי־זה נדמה בעיניו שכבר הוא חכם בשלמות, עד שרוצה לסמך על חכמתו לבד ואינו משתמש עוד באמונה כלל, שזהו בחינת חי"ת - שכבר נסתם פתח הדל"ת, דהינו פתח האמונה, כי סובר שכבר נתחכם לגמרי ואז נתחמץ לבבו, חס ושלום, בכפירות, ונתרחק לגמרי, חס ושלום, מהשם־יתברך:

והכלל, שעקר ההבדל בין הקדשה והסטרא־אחרא הוא רק במשהו הזאת, דהינו מי שתמיד נשאר עומד על אמונה, אפלו כשמשיג חכמות נפלאות ונוראות - זהו סטרא דקדשה, ואז זוכה בכל פעם להשגות יתרות ולאמונה יתרה, אבל תכף כשסובר שכבר נתחכם על־ידי שהשיג איזה חכמה ודעת ואינו משתמש עוד באמונה - זהו בחינת סטרא־אחרא, בחינת חמץ בחית שנסתם פתח האמונה, ואז נופל מדעתו לגמרי ונעשה אויל וכסיל גמור, כי עקר החכמה - לדעת שרחוק ממנו החכמה, ולהתחזק רק באמונה יתרה בכל פעם, בבחינת (קהלת ז, כג): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" - שעקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה, כמו שכתב רבנו במקום אחר (סימן פג תנינא). וזהו בחינת מצה בה"א, שהדל"ת, בחינת אמונה, רחוק מן היו"ד, שהוא בחינת השכל - בחינת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", כי היו"ד רחוקה מן הדל"ת לעולם, רק האמונה מקבלת חיות מהחכמה שנכנסה לתוכה מרחוק, בבחינת (ירמיה לא, ב): "מרחוק ה' נראה לי", הינו כי על־ידי החכמה שהשיג - על־ידי־זה נתחזקה האמונה יותר, כי עקר השגת החכמה הוא לחזק את האמונה, וזהו בחינת ה"א, בחינת מצה בהא, כנ"ל.

וזהו בחינת מצה פרוסה, בחינת "לחם עני" - מה דרכו של עני בפרוסה (פסחים קטו:), הינו כנ"ל, כי אף־על־פי שלחם מצה הוא בחינת מחין גדולים מאד מאד, אף־על־פי־כן נקראת "לחם עני", כי עקר השגת החכמה לדעת שעדין הוא עני מן הדעת. ועל־כן לעולם נכרת ונראית הדל"ת של הה"א, אף־על־פי שנמשך היו"ד, שהיא השכל, לתוכה וכנ"ל, וזה בחינת מצה פרוסה - שפורסין אותה לשנים - בבחינת ה"א שהיא דל"ת יו"ד (פרי־עץ־חיים, חג המצות, פרק ז), והחלק האחד טומנין ומצפינין לאפיקומן והחלק השני מגלין ועונין עליו דברים הרבה (ארח־חיים, סימן תעג, סעיף ו), הינו כנ"ל, שמרמזין שעדין הדעת רחוק ממנו, בחינת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה", ועל־כן אין אנו רוצים להשתמש עם הדעת עכשיו כלל - רק החלק הנקרא "לחם עני" שעונין עליו דברים הרבה, כי אנו מתחזקין רק באמונה ועונין וצועקין להשם־יתברך ומשתוקקים אליו, אבל החלק הגדול המרמז לדעת אנו טומנין עד הסוף, כי אי אפשר להשתמש בדעת עד לבסוף, המרמז על הקץ האחרון, שאז תמלא הארץ דעה, ואז נזכה לדעת שלם, כמו שכתוב (חבקוק ב, יד): "ומלאה הארץ דעה לדעת ה'" וכו', כי אפיקומן בחינת דעת, בחינת אפיקו – מן, בחינת עגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן (קדושין לח.), ומן הוא הדעת, כידוע (סימן נו):