# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/508/64/14/

וזה בחינת אסור קרחה ושריטה על מת. כי העור והשערות של האדם הם בבחינת החשמל שמשם סוד המלבושים, כמבאר בכתבים, וכל תקוני העור והשערות של האדם, הכל בשביל להאיר לבחינת האמונה, שהיא בחינת ה"אשה יראת ה'", שהיא בשר מבשרו - שנמשך אליה ההארה דרך נקבי העור והשערות וכו', כמבאר בכתבים בשער החשמל, עין שם.

ומבאר בהתורה "צוית צדק" הנ"ל, שעקר החיים הם אמת ואמונה, שהם בחינת אור הפנים, בחינת (משלי טז, טו): "באור פני מלך חיים", ועל־כן על־ידי חטא אדם־הראשון שפגם באמת ואמונה על־ידי ששמעו לעצת הנחש כנ"ל, שהסיתם לחקר ולדעת מה שאי אפשר לידע - שזהו בחינת פגם אכילת "עץ הדעת טוב ורע", שעל־ידי אכילה זאת נכנס בהאדם היצר־הרע להתאוות ולחקר ולדעת מה שאסור ואי אפשר לידע, כמו שכתוב שם בהסתת הנחש (בראשית ג, ה): "כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם" וכו', וכמו שכתוב (שם פסוק ו): "ותרא האשה כי טוב העץ וכו', ונחמד העץ להשכיל".

ועל־כן על־ידי הפגם הזה שפגמו באמת ואמונה, על־ידי־זה נגזר עליהם מיתה לדורות, שהוא הפך החיים שנמשך על־ידי אמת ואמונה שהם עקר החיים כנ"ל, כי עכשיו אחר החטא - שנאחז עצת הנחש, שהם עצת הרשעים, בהאדם, וכל ההולדות, אפלו של מצוה - יש בהם אחיזת היצר־הרע שנמשך מעצת הנחש כנ"ל, שעל זה נאמר (תהלים נא, ז): "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי", על־כן צריכין כל בני־האדם יגיעות גדולות לברר ולזכך עצמן מזהמת הנחש, ועקר הזכוך והברור מזהמת הנחש הוא לברר ולזכך את עצמו מעצת רשעים המסתירין האמת - שהם עקר זהמת הנחש בחינת "הנחש השיאני" כנ"ל. ועל־כן פתח דוד המלך, עליו השלום, את ספרו: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", כי זה עקר כלל התורה כשמרחיקין עצמן מעצת רשעים - שהם עקר זהמת הנחש שנמשך על־ידי חטא אדם הראשון, שעל־ידי־זה עקר הפגם של האמת והאמונה, חס ושלום, שהם כלל התורה, כנ"ל.

ומגדל אחיזת זהמת הנחש, עצת הרשעים, נגזר מיתה על האדם, כי אי אפשר לברר בשלמות עד אחר המיתה - שאז יתבלה הגוף בעפר ושם יכלה הזהמא בתכלית, ואז יזכה בעלמא דאתי אחר התחיה לתכלית הארת האמת והאמונה בתכלית השלמות, לדעת אמתת אלקותו יתברך, שזהו עקר התענוג והשעשוע עולם־הבא שיזכו הצדיקים לעתיד לבוא, אשרי להם! וזהו בחינת (בראשית ג, יט): "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", כי העפר - הוא בבחינת אמונה, בחינת (תהלים לז, ג): "שכן ארץ ורעה אמונה". ועל־כן שם יתגלה הזהמא וישוב אל האמונה הקדושה בתכלית השלמות, כמו שהיה קדם החטא ויותר ויותר, ואז יזכה לאחר התחיה להכיר אותו יתברך בשלמות כפי עבודתו בזה העולם, כי עקר קבול השכר לעתיד לבוא הוא לדעת ממנו יתברך - שכל אחד יזכה לידע ממנו יתברך כפי עבודתו ויגיעתו וטרחו בזה העולם, כמובן בתורה עתיקא, (בסימן כא) ובשארי מקומות (סימן סד ועוד). ועל־כן באמת המיתה היא טובה גדולה, כמו שכתוב (בראשית א, לא): "והנה טוב מאד" וכו' (בראשית־רבה ט, ה), כי דיקא על־ידי המיתה יתבלה הזהמא ויזכה לחיים אמתיים, חיים נצחיים, בבחינת 'צדיקים במיתתן קרויים חיים' (ברכות יח.).

וזה בחינת אסור קרחה ושריטה על מת, שאסור לקרח קרחה שהוא במקום שער, וכן לשרט שריטה בעורו על המת, חס ושלום - שלא לפגם בהעור והשערות, שעל ידם המשכת הארת האמונה כנ"ל. ועל־כן האסור על מת דיקא - שלא תתגבר סטרא דמותא, חס ושלום, שנמשך על־ידי עצת הנחש, על־ידי פגם האמת והאמונה שהם בחינת חיים, כי מחמת שמשם נמשך המיתה, על־כן אז מתגברת סטרא דמסאבותא ששורה על המת, חס ושלום, ורוצה להתגרות, להסית את האדם בעצבות ויגון ואנחה יותר מדאי, עד שיקרח קרחה בראשו, או ישרט שריטה, חס ושלום, בעורו - שכל זה הוא בחינת פגם האמת והאמונה כנ"ל. ועל־כן אסרה עלינו התורה זאת, כי באמת אנו צריכין להאמין שאף־על־פי שהמיתה נגזרה על־ידי עצת הנחש שהוא פגם האמת והאמונה, אף־על־פי־כן לא נגזרה לרעה, חס ושלום, כי־אם לטובה, כי על־ידי־זה עקר התקון של חטא אדם הראשון כנ"ל, וכל זמן אשר האדם חי על פני האדמה אסור לו לקלקל עורו ושערותיו על מת, חס ושלום, כי זה פרש למיתה - כי הגיע זמנו, שזה עקר תקונו כנ"ל, וזה פרש לחיים וצריך לשמר מאד עורו ושערותיו, כי דיקא על ידם עקר המשכת הארת האמונה שהיא בחינת חיים, כנ"ל.

וזהו (דברים יד, א־ב): בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגדדו ולא תשימו קרחה וכו', כי עם קדוש אתה לה' אלקיך וכו', כי אתם קרויים בנים (קדושין לו.), בחינת (הושע ב, א): "בני אל חי" - הפך בחינת עבדות, שמשם עקר המיתה, בחינת (בראשית ט, כה): "ארור כנען עבד עבדים" וכו', שהוא בחינת ארור אתה הנאמר בנחש (שם ג, יד), שמשם המיתה, כמובא ומובן בהתורה ואלה המשפטים הנ"ל (סימן ז): שארור כנען הוא בחינת זהמת הנחש וכו', עין שם, אבל ישראל קרויין "בנים", שהם הפך סטרא דמותא, שהיא בבחינת עבדות, ועל־כן אפלו כשהגיע זמן המיתה של אחד מישראל, הם גם־כן בבחינת חיים, כי כל ישראל נקראים צדיקים (ישעיה ס, כא), וצדיקים במיתתן קרויים חיים - כי המיתה היא תכלית החיים כנ"ל, ועל־כן לא תתגדדו ולא תשימו קרחה וכו' - שלא לפגם בהעור והשערות, שעל ידם עקר המשכת האמונה, שהיא בחינת חיים, כנ"ל:

הלכות נדה ומקואות