# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/508/65/5/

וזה בחינת מה שדרך התינוק לצעק הרבה כל ימי קטנותו, כי מיום לדתו עד תשלום ימי קטנותו אז הוא בחינת הולדת המחין - שצריך להולידם ולגלותם מבחינת עבור לבחינת לדה, כמו שנראה בחוש שהדעת נתגדל עם התינוק, על־כן הטביע השם־יתברך בטבעו שיצעק הרבה, כי להוליד המחין מתעלומתן, להוציאם מבחינת עבור - צריכין צעקה, בחינת "צעקתנו יודע תעלומות", כמו שכתוב בהתורה הנ"ל.

ומזה צריך האדם ללמד לענין עקר המח והדעת האמתי להשיג התורה הקדושה ולהכיר את הבורא יתברך, שכשרואה שהמח והדעת נעלם ממנו בבחינת עבור, הוא צריך לצעק הרבה להשם־יתברך, כמו היולדת קדם הלדה ממש, וכמו התינוק הצועק בימי קטנותו כדי להוליד המחין וכנ"ל, כי בענין המחין יש כמה בחינות עד אין מספר, כי צעקת היולדת והתינוק הוא להוליד המחין הפשוטים שהטביע השם־יתברך בדעת האדם, אבל אחר־כך צריך האדם בעצמו להוליד עקר המחין, שצריך להשיגם על־ידי עבודתו ושם עקר בחינת עבור ולדה וגדלות ומקיפין וכו', וכשהמחין הוא בבחינת עבור והעלם, צריך צעקה הרבה כדי להולידם מתעלומתן מכל מקום שנתעלמו המחין שלו, כל אחד לפי בחינתו, בבחינת 'צעקתנו יודע תעלומות', כי רק הוא יתברך יודע תעלומות המחין של כל אחד להיכן נתעלמו ואי אפשר לגלותן מתעלומתם כי־אם על־ידי צעקה, וכנ"ל:

הלכות נדה